הפיכה צבאית במהותה מהווה נקודת שבר עבור החברה שבה היא מתרחשת, כפי שאירע בחודש מרץ 1976 בארגנטינה. מאותו הרגע השתנתה המציאות במדינה וכל אחד מהאזרחים אולץ להתאים עצמו לנסיבות החריגות. בין פלחי האוכלוסייה שחוו פיקוח ורדיפה נמנים אזרחים שעסקו בתחומי התרבות, אשר סומנו על ידי המשטר כבעלי דעות מנוגדות למדיניות החונטה הצבאית. מדובר בפלח אוכלוסייה שבודד מהחיים הציבוריים, הודחק לשוליים החברתיים, נחסם מבחינת התפתחות מקצועית-אומנותית ודוכא ברמה הפוליטית. כדי להפיג את תחושת הנתק המקצועי ואת הבדידות האישית, קמו תצורות חדשות של הבעה וגובשו ערוצים – שונים מהמסורתיים הגלויים – של התקשרות והעברת מסרים, שבהם ניתן לזהות מאפיינים שיתופיים ובמרכזם יסוד הסולידריות. אני מציעה קריאה פרשנית של פרקטיקות אומנותיות קהילתיות, על התנהלותן המקצועית כמו גם על התמודדותן היומיומית הכוללת. לצורך בחינת יחסי הגומלין בין מדיניות המשטר לבין פרקטיקות הבעה אלטרנטיביות, כלומר בין השבר לתמורה, אתבסס על התאוריה של הווארד ס' בקר, המוצגת בספרו Art Worlds (1982).

המאמר סוקר ומנתח כמה ניסיונות של הוגים יהודים להצדיק שינוי מודרני במסורת ישראל מבלי לשבור, לטענתם, את עיקרון רציפות מסורת הדורות. במאמץ שלא להציג את השינוי החדש כשבירת השרשרת, יכולים בני הדור החדש לטעון כי זוהי תמורה פנימית לגיטימית שלה עצמה. כאן אתמקד בדימוי המציג את השתלשלותה של המסורת מדור לדור כ'שרשרת' חוליות רציפה. תחילה אדגים את טיבה של הגות שמרנית, המדגישה את חובת חיבורה ההדוק של כל חוליה אל קודמותיה ברצף קפדני של אחידות ללא שינוי. בהמשך אסקור שורה של הוגים יהודים בני העת החדשה (הגות רפורמית, זכריה פרנקל, נחמן קרוכמל, הרב קוק, ש"א הורודצקי, הרמן כהן וח"נ ביאליק), המבקשים, באמצעות מודל החוליות שבשרשרת הדורות, להצדיק סטיות וחידושי תוכן מהותיים ומשמעותיים בעולמה של המסורת הדתית היהודית, ולהציגם כשומרים בכל זאת על גבולות הלגיטימציה שלה, כחוליה הממשיכה 'מבפנים' את שרשרת המסורת המקורית. ההשוואה בין ההוגים השונים ממוקדת כאן בהיבט אחד בלבד: כיצד כל אחד מהם מציג את טיבו של מנגנון התמורה, המצליח להעמיד חוליה מודרנית, שלא הייתה מוכרת ברצף המסורת עד כה, מבלי לשבור את רציפותה הנאמנה של היהדות לדורותיה.

במאמר זה תתבאר שרשרת קצרה בת חמישה מדרשים, המופיעה בתלמוד הבבלי, גיטין נז, ב. חמשת המדרשים מוסבים על הפסוק מתהילים מד, כג, "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". ניתוח מפורט של המדרשים חושף חטיבה רעיונית וחינוכית מגובשת, שמתבצע בה מהלך כפול: המהלך האחד הוא של התמרת הגבר היהודי ממרטיר לתלמיד חכם. בחמישה מדרשים אלה מתבצע מעבר מגבורה קונקרטית, גופנית וארצית, הכרוכה במצבי לחימה ושבי, לגבורה סמלית, שאיננה כרוכה בסיכון כלל. זהו מהלך של המרת המאבק בכוחות כיבוש חיצוניים להתמסרות לכוחות הפנימיים, מ'ייהרג ובל יעבור' ל'מיתה באוהלה של תורה'. המהלך הנוסף, המתבצע ביודעין או שלא ביודעין, הוא של הוצאת הנשים מהתמונה. סימונה של ה'גבורה' כטריטוריה גברית בלעדית מבסס את הגדרת הגבורה על הבחנה מגדרית, ללא צורך בהתנהגות נועזת במיוחד. כך מתלכדת הגבורה עם הגבריות היהודית למהות אחת, שעיקרה מאמץ רוחני ואינטלקטואלי אינטנסיבי, המיועד לגברים בלבד.

זיכרון טראומטי הוא פעמים רבות זיכרון שותק. קורבן הטראומה נתון למערכת כבדה של לחצים, המונעת ממנו לייצג מילולית את הזיכרון הצרוב בו וגוזרת עליו אלם. הסופרת נאוה סמל, מראשונות הכותבים על השפעת טראומת השואה על בני הדור השני, עוסקת בשאלת הזיכרון השותק בספרה צחוק של עכברוש (2001). סמל חושפת את השבר הפנימי העמוק של ניצול הטראומה ואת השבר בינו לבין סביבתו, הנוצרים כתוצאה מחוסר היכולת של הזיכרון הנרטיבי לשאת את הזכר ולהחליף את השתיקה. בספרה מעמידה סמל אלטרנטיבה לזיכרון הנרטיבי, כזו המאפשרת תמורה – הזיכרון הרגשי, זיכרון הנמצא מעבר לאירועים ולעובדות עצמם, והיא משרטטת את תחומיו של המרחב הפואטי אשר במסגרתו הזיכרון הרגשי מתקיים ומצליח להשמיע קול. ביצירת האומנות, הזיכרון הטראומטי מתורגם לשפה סמיוטית-פואטית המפרקת את המבנה המסודר והממשמע של השפה הסימבולית. המטמורפוזה הפואטית של הטראומה חושפת את החוויה הרגשית-פיזית מתוך מרחק ומייצרת ביטוי אסתטי שמאפשר לאחות את השבר ולהעניק לזיכרון השקט קול, המחלחל גם אל הדורות הבאים.

השינויים שמתחוללים בחברות מסוימות, או בעולם כולו, משפיעים בין היתר על הספרות כאומנות לשונית, שבאמצעותה מבטא הסופר את הסובב אותו ואת החוויות שבהן הוא מתנסה. המציאות המעורפלת והמשברית – בכל הקשור למגפת הקורונה שכפתה את עצמה על תחומי החיים השונים ועל חיי היומיום של הפרט מבחינה פוליטית, כלכלית, מעשית, מדעית, חברתית וסובייקטיבית – הטביעה את חותמה גם על הספרות ועל כל מה שנכתב בתקופה הזאת, בין שהוא טקסט נרטיבי ובין שאינו. במסגרת מציאות זו, של שברים יומיומיים כמעט, החלו להתעורר ספקות והבעות של אי-יציבות וחוסר ביטחון. המחקר המוצג במאמר זה עוסק בניתוח ספרותי של קובץ הסיפורים לא רוצה להתרגל אליך מאת הסופרת ראויה ג'רג'ורה בּורבּארה, אשר ראה אור כשנה לאחר פרוץ המגפה. מטרת המחקר היא לחדור לעומקו של הטקסט ולעמוד על השברים ותמורותיהם במישורים שונים, כגון המישור הפוליטי-אזרחי – המשבר ביחסים בין האזרח הערבי למדינה, בין הפרט לשלטון ובין הפרט לחברה; המישור המשפחתי-מגדרי – המשבר ביחסים בין הגבר והאישה במשפחה בכלל ובימי קורונה בפרט, ועוד.

פואטיקת האבל על מות האם, המכוננת בשירת טבת דיין, מחזיקה בתוכה שני היבטים, הופכיים במידה רבה. האחד הוא של השבר: המוות החד-סטרי והבלתי ניתן לערעור של מקור החיים, והשני הוא זה של התמורה במשמעות של שינוי: של אפשרות להיחלצות מסוימת מן המשמעות המצמיתה של האובדן. בשירים הנידונים תחת הכותרת "שבר, משבר" ניכרת התמכרות חריפה של הדוברת לדלוזיות המעצימות את עולמה הפנימי. מדובר בסוג של שיח אינטנסיבי, שמסלק באיזה אופן את העולם החיצוני והופך את המציאות האובייקטיבית טפלה לעולם הסובייקטיבי. ניכרות בו צורות שונות של הכחשה, מיקוח, כעס ודיכאון, ואלה ממחישים את עוצמתו הרגשית של האבל ואת המצוקה הכרוכה בו. בשירי ה"תמורה" מתרחשת כניסה בולטת של המציאות לעולמה הפנימי של הדוברת: מציאות הטבע, מציאות המשפחה, מציאות חיי היומיום בארץ נכר. חדירה זו מעידה על שינוי, ואף מעצבת אותו בתורה, שינוי שמניע את תהליך האבל ו"משחרר" אותו במידת מה מתקיעותו.

מאמר זה בוחן כיצד מסמני הצבע הלשוניים, במסגרות שיח אורתודוקסיות אשכנזיות שבהן שותף ציבור מזרחי, מבטאים הן את השבר והן את התמורה בדתיות המזרחית בעשורים האחרונים. באמצעות קריאה צמודה בדוגמאות מתוך הרומן ידיד נפש מאת ארי איתן (2010), אטען כי הלובן והשחורוּת משמשים כמצע לכינון זהויות ודרכי אמונה, בית רוחני ומעטפת קהילתית, וכי הם פועלים בשני מישורים: מצד אחד, משמש הצבע הלבן כמסמן גבול של טהרה, ומבדיל בין אלה המסוגלים להגיע לדרגה גבוהה של אדיקות רוחנית לאלו שהם חסרי יכולת כזו; ואילו הצבע השחור מסמן ערכי צניעות אך מניח גבולות מעמדיים ואתניים שלא ניתן לחצותם. באמצעות קודים אלו תויגו בעבר תלמידי הישיבות המזרחים כמי שאינם טהורים, בעלי אמונה חלשה ושטחית, ולכן לא ראויים לכבוד או להיחשב דתיים. ואולם, דווקא חוויה זו של עלבון והדרה חוללה את התמורה שאפשרה לקבוצות בחברה החרדית לגבש מסגרת אלטרנטיבית מורכבת, שבה תחושת הנחיתות בציר האתני והמעמדי יכולה להיות מתורגמת לתקומה בציר הרליגיוזי והקהילתי. קריאת התיגר של מזרחים כנגד החרדיות מבכרת את השיוך לקהילה על פני הפרקטיקה הדתית בפירושה האורתודוקסי, אף על פי שאינה זונחת את קיום המצוות. הדגם המוצג כאן הוא זה המכונה "מסורתי", ומזוהה כבחירה אוטונומית של זהות השוללת את הבלעדיות של הסמכות האורתודוקסית לקבוע את מדד הרליגיוזיות והאמונה.

במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים היגרו יהודים בהמוניהם ממזרח אירופה אל "העולם החדש". הם יצאו מהשטעטל המסורתי בניסיון לשפר את חייהם ואת חיי משפחותיהם. ברזיל הייתה אחד מיעדי ההגירה הבולטים, אחרי ארצות הברית וארגנטינה. אופי ההגירה היהודית, שבו האב היגר ראשון ובעקבותיו האישה והילדים, שינה ללא היכר את מבנה המשפחה היהודית, ומיקם את האם כעמוד התווך של המשפחה. כאשר האימהות היהודיות הגיעו לברזיל הן נאלצו להמשיך להתמודד עם עוני גם לאחר ההגירה. אומנם הן היו מורגלות להאכיל את משפחותיהן בתנאי עוני ולכן המשיכו לבשל גם בברזיל "אוכל של עניים", כגון תבשילים עם תפוחי-אדמה וסלק, כפי שבישלו בארצות מוצאן. אך בשל שמירה על חוקי הכשרות הן גם נאלצו לוותר על מצרכים מסוימים, ולאמץ חדשים, שאינם נפוצים במזרח אירופה. דמות ה"יידישע מאמע" ומאכליה מסמלים את ההתבססות הכלכלית והטרנספורמציה החברתית-תרבותית שעברו היהודים בברזיל בשנים ובדורות שלאחר ההגירה. האם היהודיה פינתה את מקומה במטבח לעוזרת הבית ויצאה ללימודים ולעבודה. "האוכל היהודי" הפך למיוחד וחגיגי, ונאכל בחגים או באירועים משפחתיים. כך, התבשילים היהודיים שמתבשלים במטבחה של האם או הסבתא מהווים ביטוי משמעותי ליהדות עבור התפוצה היהודית-ברזילאית. מאמר זה מציג את נתיבי האוכל של האם היהודיה בברזיל לאורך השנים, ודרכם משרטט את התהוות התפוצה היהודית-ברזילאית על משבריה ותמורותיה.

מאמר זה עוסק בשבר שבמלאכת התרגום מערבית לעברית בישראל, לנוכח תפיסות ומאוויים שונים של המתרגמים ושל היוצרים, ומציג את אופני התרגום הנהוגים בפרויקט "מכּתוּבּ" כניסיון להצבת חלופה שעשויה לאחות שבר זה. המאמר מציג בקצרה את מהותו של השבר ומרחיב בדוגמאות. מורכבות התרגום של הספרות הערבית, בהתייחס לקודים התרבותיים והחברתיים המיוחדים לכל עם, מקשה על פעולת התרגום. זאת, במיוחד בשיטת התרגום הניאו-קלאסית, שכן, לדברי יהודה שנהב-שהרבני, "התרגומים מערבית בדגם הזה נעשים בישראל בתנאי אסימטריה רדיקלית, במעין מעבדה סטרילית המשכפלת את התנאים הפוליטיים שבהם התרגום מתבצע, תרגום כזה מעמיד פנים של ניטרליות, והמסגרת הלינגוויסטית המדגישה דיוק לשוני, תחביר קביל וכיוצא בזה עומדת בסתירה ליחסי הכוח הקולוניאליים המתקיימים בתוך חדר התרגום ומחוצה לו." המאמר מפרט את הסוגיות השונות העולות בתהליך התרגום, תוך שימת דגש על מודל "מכתוב" לתרגום הקולקטיבי – מודל המבוסס על דיאלוג דו-לאומי דו-לשוני, המאתגר את המבנה האסימטרי של התרגום האינדיבידואלי.