שחור ולבן בין כותלי הישיבה: ייצוגים של צבע, משבר ותמורה בדתיות המזרחית ברומן ידיד נפש מאת ארי איתן – שגיא מעין

מאמר זה בוחן כיצד מסמני הצבע הלשוניים, במסגרות שיח אורתודוקסיות אשכנזיות שבהן שותף ציבור מזרחי, מבטאים הן את השבר והן את התמורה בדתיות המזרחית בעשורים האחרונים. באמצעות קריאה צמודה בדוגמאות מתוך הרומן ידיד נפש מאת ארי איתן (2010), אטען כי הלובן והשחורוּת משמשים כמצע לכינון זהויות ודרכי אמונה, בית רוחני ומעטפת קהילתית, וכי הם פועלים בשני מישורים: מצד אחד, משמש הצבע הלבן כמסמן גבול של טהרה, ומבדיל בין אלה המסוגלים להגיע לדרגה גבוהה של אדיקות רוחנית לאלו שהם חסרי יכולת כזו; ואילו הצבע השחור מסמן ערכי צניעות אך מניח גבולות מעמדיים ואתניים שלא ניתן לחצותם. באמצעות קודים אלו תויגו בעבר תלמידי הישיבות המזרחים כמי שאינם טהורים, בעלי אמונה חלשה ושטחית, ולכן לא ראויים לכבוד או להיחשב דתיים. ואולם, דווקא חוויה זו של עלבון והדרה חוללה את התמורה שאפשרה לקבוצות בחברה החרדית לגבש מסגרת אלטרנטיבית מורכבת, שבה תחושת הנחיתות בציר האתני והמעמדי יכולה להיות מתורגמת לתקומה בציר הרליגיוזי והקהילתי. קריאת התיגר של מזרחים כנגד החרדיות מבכרת את השיוך לקהילה על פני הפרקטיקה הדתית בפירושה האורתודוקסי, אף על פי שאינה זונחת את קיום המצוות. הדגם המוצג כאן הוא זה המכונה "מסורתי", ומזוהה כבחירה אוטונומית של זהות השוללת את הבלעדיות של הסמכות האורתודוקסית לקבוע את מדד הרליגיוזיות והאמונה.

קריאת המאמר במלואו