מזיכרון נרטיבי שותק לזיכרון רגשי של טראומה: שבר ותמורה בספרה של נאוה סמל צחוק של עכברוש – נעמה רשף

זיכרון טראומטי הוא פעמים רבות זיכרון שותק. קורבן הטראומה נתון למערכת כבדה של לחצים, המונעת ממנו לייצג מילולית את הזיכרון הצרוב בו וגוזרת עליו אלם. הסופרת נאוה סמל, מראשונות הכותבים על השפעת טראומת השואה על בני הדור השני, עוסקת בשאלת הזיכרון השותק בספרה צחוק של עכברוש (2001). סמל חושפת את השבר הפנימי העמוק של ניצול הטראומה ואת השבר בינו לבין סביבתו, הנוצרים כתוצאה מחוסר היכולת של הזיכרון הנרטיבי לשאת את הזכר ולהחליף את השתיקה. בספרה מעמידה סמל אלטרנטיבה לזיכרון הנרטיבי, כזו המאפשרת תמורה – הזיכרון הרגשי, זיכרון הנמצא מעבר לאירועים ולעובדות עצמם, והיא משרטטת את תחומיו של המרחב הפואטי אשר במסגרתו הזיכרון הרגשי מתקיים ומצליח להשמיע קול. ביצירת האומנות, הזיכרון הטראומטי מתורגם לשפה סמיוטית-פואטית המפרקת את המבנה המסודר והממשמע של השפה הסימבולית. המטמורפוזה הפואטית של הטראומה חושפת את החוויה הרגשית-פיזית מתוך מרחק ומייצרת ביטוי אסתטי שמאפשר לאחות את השבר ולהעניק לזיכרון השקט קול, המחלחל גם אל הדורות הבאים.

קריאת המאמר במלואו