בין הישרדות לסולידריות אומנותית בעת טרור מדינתי: קבוצות וקולקטיבים בארגנטינה במהלך "הדיקטטורה האחרונה" (1976–1983) – רונית טל סולטן ז"ל

הפיכה צבאית במהותה מהווה נקודת שבר עבור החברה שבה היא מתרחשת, כפי שאירע בחודש מרץ 1976 בארגנטינה. מאותו הרגע השתנתה המציאות במדינה וכל אחד מהאזרחים אולץ להתאים עצמו לנסיבות החריגות. בין פלחי האוכלוסייה שחוו פיקוח ורדיפה נמנים אזרחים שעסקו בתחומי התרבות, אשר סומנו על ידי המשטר כבעלי דעות מנוגדות למדיניות החונטה הצבאית. מדובר בפלח אוכלוסייה שבודד מהחיים הציבוריים, הודחק לשוליים החברתיים, נחסם מבחינת התפתחות מקצועית-אומנותית ודוכא ברמה הפוליטית. כדי להפיג את תחושת הנתק המקצועי ואת הבדידות האישית, קמו תצורות חדשות של הבעה וגובשו ערוצים – שונים מהמסורתיים הגלויים – של התקשרות והעברת מסרים, שבהם ניתן לזהות מאפיינים שיתופיים ובמרכזם יסוד הסולידריות. אני מציעה קריאה פרשנית של פרקטיקות אומנותיות קהילתיות, על התנהלותן המקצועית כמו גם על התמודדותן היומיומית הכוללת. לצורך בחינת יחסי הגומלין בין מדיניות המשטר לבין פרקטיקות הבעה אלטרנטיביות, כלומר בין השבר לתמורה, אתבסס על התאוריה של הווארד ס' בקר, המוצגת בספרו Art Worlds (1982).

קריאת המאמר במלואו