ספרות חז"ל מבטאת במקומות שונים את ההכרה בכך שהחיים האנושיים מצויים בהקשר מתמיד של אי-ודאות וסתירות שאינן מוציאות זו את זו. מאמר זה יעסוק בשאלות: האם אי-הוודאות נתפסת בספרות חז"ל כבעיה שיש להתגבר עליה, או כמצב שהוא ממהות הקיום האנושי? מהם האמצעים הספרותיים שבהם משתמשת ספרות זו כדי לתמרר סיטואציות מסוימות ככאלה הנשלטות על-ידי אי-ודאות? המאמר מתבונן בקשר שבין סצנות סיפוריות בספרות התלמודית הנשלטות על-ידי אי-ודאות לבין הופעתה של דמות השטן בהן. השטן, שהוא חלק מפמליא של מעלה, יובן כאן כפרסוניפיקציה של החרדה ושל חוסר הנחת שאי-הוודאות מעוררת. תפקיד או אפיון זה של השטן טרם תואר בספרות המחקר.
