בעשור האחרון התפתחה בישראל מגמה הקשורה בתהליכי שבירת כור ההיתוך ובפתיחוּת לנרטיבים מגוונים בחברה הישראלית. אלא שמגמה זו, כפי שהיא מצטיירת בעינינו, עסוקה בעיקר בחיזוק הנרטיב הציוני תוך הרחבתו ועדכונו, ואינה מציעה עבורו אלטרנטיבה היסטוריוגרפית. נראה שהמגמה החדשה – של מתן תשומת לב ראויה להיסטוריה של יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, אך בד בבד עם הבלטת הצרות והקשיים שחוו היהודים בארצות אלה – מבקשת לחזק את המטא-נרטיב השולט. נרטיב זה נועד להצדיק את מדיניות הפנים והחוץ של ישראל, במיוחד בכל האמור ביחסי המדינה עם הפלסטינים ועם מדינות ערב והאסלאם באזור. דרך המלך בתיאור זה הייתה לקשור את עזיבת היהודים עם ציונות פרימורדיאלית, דתית, ועם שנאת המקומיים ליהודים מקדמת דנא. נרטיבים אלה קיבלו גושפנקא רשמית בחוק שנחקק בכנסת ישראל לציון "יום היציאה והגירוש". דיון היסטוריוגרפי נכון נדרש לעמדה אחרת מזו הנהוגה בישראל כיום. ישנה חשיבות עצומה להתמקמותו של המחקר על יהודי המזרח התיכון בשדה של המזרח התיכון בכללו. לא מפתיע אם כן להיווכח שמרכז המחקר על היהודים במרחב המוסלמי בעת החדשה כבר אינו נמצא בישראל, וכי רוב הכותבים יושבים באוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה. אנו קוראים לקדם מפעל היסטוריוגרפי וזיכרון שאינו דורסני כלפי האחר, אשר משלב את המבט של המרחב בדיון על יהודים במזרח.
