אנו מתכבדים להציג בפניכם את הגיליון הראשון של כתב העת "אורנים" אשר שותפים לו חברי סגל וסטודנטים לתואר שני במכללה האקדמית לחינוך אורנים.
בכתב העת "אורנים" אנו מבקשים לפרוש מקצת מהיבטי עבודתנו המחקרית והחינוכית.

לכתב העת 5 מדורים: במרכזו של הגיליון המדור: "שולחן עגול" בו נבחן נושא משותף על ידי חוקרים ויוצרים מתחומי דעת שונים (ראו להלן). מדור מרכזי נוסף הוא: "במה למחקרי שדה", בו מוצגים הפעם שנים מהמחקרים שנעשו בשנה"ל האחרונה על ידי חברי סגל אורנים והמשלבים עבודת חקר והערכה עם תכלית יישומית. מדור נוסף: "צהרי מחקר"- מוקדש לכמה תקצירים של הרצאות עמיתים שהוצגו בהתכנסויות סגל המתקיימות מדי חודש לדיון סביב מחקר מתהווה חדש. במדור "ביקורות ספרים", נסקרים ונבחנים ספרים של חברי סגל שראו אור בתשס"ח. מדור מיוחד "ביכורי עבודת גמר" מהווה במה ראשונה לסטודנטים מתכניות התואר השני. אנו מציגים בה תקצירים של כמה מעבודות הגמר היישומיות מתחומי דעת ועשייה חינוכית שונים.

במרכזו של גיליון זה נדונה סוגיית אי-הוודאות. אי-ודאות נתפסת לעיתים כהוויה קיומית ולעיתים כחוויה וכתיאור של מציאות נוכחת – פוליטית, כלכלית, חברתית, לאומית ואישית, אך יותר מכל נתפסת אי-וודאות כמייצגת תודעה המפרשת את המציאות.
דומה שהטלת הספק ליוותה את המחשבה והפרקטיקה האנושית כקוטב המנוגד לחיפוש עוגני הוודאות של מציאות הקיום וטעם הקיום.
החיפוש אחר מקורותיה הפילוסופיים של אי ודאות כאפשרות קיומית, לוקח אותנו להרקליטוס שאמר "אין אותו אדם עובר באותו נהר פעמיים", אלא שאפלטון בתפיסה של האידיאה כאפריורית, הציע במשל המערה פתרון של מוחלט להטעיות והטיות בראיית המציאות והבנתה. כאשר נמסרה תורת הסוד של הקבלה ליחידי סגולה, המסוגלים לחוות את השבירה והניפוץ כדרך חיים, הוצעה להם הנוסחה של ההארה הגדולה והחיבור עם השכינה, כמקפלים בתוכם את פשר הגאולה. כאשר מרטין לותר הטיל ספק באינדולגנציות ופרסם את 95 עיקרי אמונתו, הוא ערער על אפשרות היותו של האפיפיור נציגו של הוודאות המוחלטת, אך בה בשעה הוא ייסד את הבסיס לתפיסת הריבונות של המדינה הלאומית כוודאות חליפית. כאשר הבעש"ט הטיל ספק בצורך לדקדק ולהחמיר הוא הכניס יסוד של אי-ודאות להכרח של חיים על פי ההלכה. בה בשעה הוא אושש את הצורך והכמיהה לדמותו של צדיק שלו ורק עמו שמור הפשר של הוודאות. כאשר דקרט הטיל ספק בכל וערער על כל האמיתות המטאפיזיות שקדמו לו, הוא ביסס את זיהויו של האדם החושב והפירוש שלו למציאות כמקור הוודאות היחידה. והיריעה רחבה.
תהליך הערעור והטלת הספק, הטחת אי-הוודאות כאפשרות, לצד ניסיונות מתמשכים להתוויית מוצא של ביטחון, אמונה, וודאות, גאולה וקדמה, התגלגל והחליף צורה מאז ימי היוונים הקדמונים עד ימי המלחמה הגדולה שבראשית המאה ה- 20.
במאה ה-20 הפכה אי-הוודאות לתפיסת יסוד. האם נוכל לומר שכאשר העיקרון המכונן של עשרת הדברות נופץ לרסיסים בידי התיאוריה והמעשה הפשיסטי-נאצי; כאשר האפשרות של הרוע המוחלט ככוח פועל בהיסטוריה נחשפה כאופן ממשי בהתנהגות אדם ושלטון, וטלטלה ושחקה את בסיס האופטימיות בתפיסת האדם, הפכה אי הוודאות למושג מכונן תרבות?

נשוטט קמעא עם אי-וודאות בתחומי הדעת השונים:

הייזנברג, ממניחי היסודות של תורת הקוואנטים, קבע שלא ניתן לדעת בוודאות על התרחשותם של אירועים בעולם הקוונטי אלא רק באופן הסתברותי. אינשטיין לעומתו לא קיבל מעולם את עיקרון אי-הוודאות, הוא לא היה מוכן לקבל ש"אלוהים משחק בקובייה", ועד היום נמשך הויכוח בין שתי הגישות האלטרנטיביות האלה.
במדעי החיים, השאלה האם יש בכוחו של המדע להגיע לידיעת הכול על העולם, איננה רק שאלה של משך הזמן שיידרש לכך אלא שזו שאלה מהותית. מדעי החיים מתמודדים לצד גילויים חדשים ומסעירים, עם תחושה ואולי גם הכרה, שהמורכבות גדולה כל כך, הן בחומר הביולוגי וביצורים עצמם והן בתהליכי החיים, שלא יהיה ניתן להגיע לפשרם באופן וודאי לעולם.
עקרון כלכלת השוק מניח את אי-הודאות כבסיס לפעולה הכלכלית והפוליטית, כאשר ניתן לדעת רק בדיעבד את הסיבה שהייתה בבסיס התוצאה הכלכלית שכבר נחוותה. בקורסי ניהול של חברות היי-טק מלמדים כיצד לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות. אך למעשה התנהלות כלכלית מבטיחת תוצאות במציאות של אי וודאות, מוצגת כאפשרית רק לשורדים ולחזקים.
באמנות עולה שאלת אי-הוודאות באופנים רבים ושונים. האמן היוצר נמצא כל הזמן במתח של אי-וודאות לגבי יצירתו. איך להתחיל? מהו השלב הבא? איך לסיים? הצופה נמצא בדילמה דומה במפגש עם יצירת האמנות. החוויה היא חוויה, אם ישנה כזאת. אולם פענוחה, והפרשנות המתבקשת כלפי היצירה עומדות על כרעי תרנגולת של אי-וודאות. במובן הביקורתי והתיאורטי, מרגע שניתנה לגיטימציה לפרשנויות שונות, לאותה יצירה, ניתנה לגיטימציה לאי-וודאות.
אמנם נכון שתיאוריות חברתיות, לא כל שכן אמונות חינוכיות שונות, בקשו במהלך המאה העשרים, ועדיין מבקשות, את אפשרות קיומה של חברה דמוקרטית של שווים, אחראים ומעורבים, המכוננים סולידאריות חברתית, אלא שתפיסת המוסר כערך מוחלט קיבלה מכה קשה אם לא אנושה, מאידיאל הרב-תרבותיות שלבש ופשט צורה. אידיאל הרב-תרבותיות שביקש להציג ולייצג את עולמם וערכיהם של הדחוקים והנואשים, היפך את משמעותו והפך למגונן על משחק הטיעונים האין סופיים בדבר מוסר אלטרנטיבי.
ב"מגונן על" כוונתי לטענה שהרב-תרבותיות למעשה אבדה את ההצדקה האתית לקיומה כתפיסה חברתית משום שלא הצליחה לייסד מסד ערכי-סולידרי משותף
בגיליון זה מתמודדים חמישה כותבים מאנשי סגל מכללת אורנים עם סוגית אי-הוודאות כאשר כל מתדיין בוחן את אי-הוודאות מתוך עולמו המחקרי והיצירתי. ניתן לומר אף שאנו מנסים לערער במדור זה על עצם נחיצות התביעה לנהירות כאמפראטיב אקדמי.

במאמרו: אי-ודאות או על הניסים ועל הנפלאות בימים ההם ובזמן הזה, בוחן אבנר כהן את שאלת משמעות הקיום בצילה של אי-הוודאות. לטענתו אי-הוודאות אינה תופעה חדשה ואינה קשורה לשלב היסטורי מסוים כל שהוא, אלא למהותו של דפוס הפעולה התכליתית של בני האדם במובן שהורקהיימר ואדורנו מבארים זאת. דהיינו תוצאותיה של הפעולה האנושית שתכליתה להבטיח את העתיד, יכולות להיבחן רק בדיעבד. כלומר, אי-הוודאות הנה מרכיב אימננטי להתרחשות. הפרקטיקות המגויסות לביצוע הפעולה התכליתית מלוות בסמלים ודימויים ומסמנות בכך את העדר ביטחון ותחושת האיום בשער שהם ממאפייניה של אי-הוודאות בפעולה האנושית. נמצא לפיכך את המתנהלים באמצעות הפרקטיקות של הפעולה התכליתית כמי שמניחים או, לחילופין, משלים את עצמם, שהתוצאה הראויה והמקווה מובטחת להם מלכתחילה. הייתה זו (ועדיין הווה) האמונה הדתית שסיפקה תימוכין לתכלית המקווה, אלא שלאמתו של דבר סיפקה פירושים בוני מיתוס והעניקה הסבר מנחם לכישלונות. כך גם נהגה הנאורות שהבטיחה שניתן להגיע למיצוי התכלית באמצעות התבונה. ולכן ומשום ש"ההשקפות קדומות לאירועים והאירועים מופענחים על ידי ההשקפות" (כהן, שם), אין זה נכון להמשיג את נוכחות אי-הוודאות בתודעה כנגזרת מהאירועים הפוליטיים והחברתיים הדרמטיים של המאה ה-20. יכולתה של אי–הוודאות, טוען כהן, "להנכיח עצמה מחדש לתודעה" מתבררת מהתהום הנפערת בין "החוויה הפרטית למסגרת הכללית". ייחודה של תודעת ותחושת אי-הוודאות במישור הפרטי במציאות החיים הפוסט-מודרנית, מסביר כהן, היא תוצאה של הצלחת כלכלת השוק.
כלכלת השוק מעלה על נס ערכים כאינדיבידואליזם, תחרות, הישגיות, רכושנות, כפסגת התביעה החברתית וההישג האישי ואלו מותירים את היחיד ללא הגנותיו הקודמות שהבטיחו השתייכות וסולידריות חברתית. אי-הוודאות מוצגת על פי האידיאולוגיה הפוסט-מודרנית כערך מכונן ואף נחוץ, אלא שהיחיד בחברה הפוסט-מודרנית מוצא את עצמו כמי שמתוודע לחוסר האונים שלו לצפות את המתרחש ובעיקר כמי שנתון לא ליתרונותיה של אי-הוודאות אלא לאיומיה.
כהן קורא, אם כן, תגר על המחירים האישיים והחברתיים של כלכלת השוק בעידן הפוסט מודרני. כאשר האידיאולוגיה של התחרות החופשית היא נקודת המוצא לכלכת השוק נוצרת אידיאליזציה של עקרון אי-הוודאות. כלומר האידיאולוגיה של כלכלת השוק המשרתת בהכרח רק קבוצות עלית מובחנות תורמת לאי-הוודאות שנגזרת מעקרון כלכלת השוק, ממד של אידיאליזציה של החזקים והיפים, ולפיכך גם הצודקים. תוצאותיה של אידיאולוגיזציה הנם מעשה של בחירה והעדפה, קובע כהן, ומסיים בשאלה אירונית, האם יש מי שמתחרט על העסקה?
דומה שכהן המייחל להופעה החברתית-מנהיגותית של מי שמתחרטים על העסקה, חורג משהו מהנחתו בדבר ההשקפות הקודמות לאירועים. גם אם הצלחתה של כלכלת השוק גרפה לתוכה מערכות חברתיות שלמות, הרי הייתה זו ההתרחשות הכלכלית-היסטורית-חברתית שיצרה את ערכי השליטה החומרית ואת ההבנייה האידיאולוגית-פרשנית שלהם, לא פחות משהונעה על ידיהם. ובנוסף אם אי-הוודאות על פי הורקהיימר ואדורנו היא ביסוד הפעולה האנושית ואופן התנהלותה, הרי שאין בה במובהק מרכיב של בחירה. אי-הוודאות נוכחת במציאות הכלכלית–חברתית באופן שונה לגבי קבוצות שונות; לאחדות ומעטות היא מקנה כלי שליטה ופעולה, לאחרות היא מייצרת ניכור וזרות וחוסר רצון למעורבות. מרכיב הבחירה מופיע כאשר הדוברים בשם בלתי נמנעותה של אי-הוודאות והכרחיותה למה שמכונה הצלחת כלכלת השוק, יוצרים מניפולציה בערכים כמו, חופש הדיבור, תקשורת המונים, תחרות חופשית ועוד כמי שמשרתים את טובת הכלל כאשר לאמיתו של דבר, ערכים אלה הם נחלתם של קבוצות מובחנות בלבד.

בסיליוס בווארדי מציג במאמרו: הטקסט הפואטי של אדוניס: בין ודאות כובלת לאי-ודאות משחררת, את השקפתו של המשורר אדוניס (עלי אחמד סעיד), על מושג אי-הוודאות כתפיסת חיים ומנתח כיצד תפיסה זו השפיעה על עמדותיו של המשורר ועל דרכי ההבעה הפואטית שלו.
ההתייחסות היא לתפיסת חיים במובן שהוודאות מייצגת אצל אדוניס את עולם המושגים והסמלים של העבר הדתי, ואילו אי-הוודאות היא הנחת תפיסת החיים של האינדיבידואל היוצר שמאפשרת למשורר שבירה של מסגרות מסורתיות בשיח הפואטי.
בווארדי לוקח אותנו למסע מלומד ומלמד אודות התפתחות השיח המורכב בין וודאות לאי-וודאות; בין הזרמים המסורתיים לזרמים המודרניים של המחשבה והתרבות הערבית. הדיון באדוניס מדגים ומשקף את הזרם בכתיבה הערבית המודרנית שפורץ גבולות ומוסכמות ערכיות ומאמין "בין היתר שרק דרך ההתנסות בעולמות אי וודאיים אפשר לשנות את הקיים החיוור". (בווארדי, שם).
ההשפעה של הפילוסופיה הצופית המאמצת את רעיון האל הנסתר, הביאה את אדוניס, מסביר בווארדי, לפואטיקה בה הוא מגלה ויוצר את עולמו באמצעות ידע אינטואיטיבי. בו בזמן תרמה התוודעותו לתנועה הסוריאליסטית לגישתו המהפכנית המונעת מרצון לשינוי והמחפשת ויוצרת פתיחות כלפי העולם.
משמעות ההכרה במצבים ובמפגשים עם אי-הוודאות היא זניחת יסוד הקבלה הבלתי מותנית הקיימת במסורת הערבית והיא תנאי להגדרתו המחודשת של האדם הערבי מודרני. כלומר, הנחת אי-הוודאות היא בחזקת אמצעי פילוסופי-הכרתי ופואטי על מנת לחולל את השינוי התודעתי. זוהי החלטה תרבותית-הכרתית של מי שמבקש להתנער מעולם המסורת, "לשם בריאתו מחדש של האדם הערבי שנפקד על פי אדוניס מהסצינה התרבותית הכלל עולמית" (בווארדי, שם). אי-הוודאות כמוטיב ביצירתו של אדוניס מייצגת את תחושת החיים במבוך ואת הצורך בפריצת גבולות הזמן והמקום. שבירת כבלי המסורת היא גם שבירת זמני העבר וההווה בבחינת ניתוץ הוודאות הנגזרת מהמסורת. אדוניס, מסביר לנו בווארדי, מנסה להתחיל מחדש את סדר הזמנים, הוא חש שאינו תלוי בעבר: "מהמחר אני בא" (אדוניס אצל בווארדי, שם). דומה שהסיפור האישי-לאומי של אדוניס חובר במידה מסוימת אל "אליק (ש)נולד מן הים". גם הממד הלשוני והצורני של הכתיבה הפואטית של אדוניס, שבירת המערך הצלילי הידוע מראש של הכתיבה המסורתית, שבירת הסימטריה, יצירת החללים והמרווחים הלבנים, כל אלה וטכניקות פיגורטיביות אחרות, מאפשרים לאדוניס ליצור יצירה שירית אחרת, שירה ערבית המשוחחת עם המודרנה מעמדה של שוויון ויצירה. מבנה הטקסט הפואטי מייצג ומייתר את אי-הוודאות. ההכרה בה היא תנאי ליצירה אך גם לאמת, דהיינו לוודאות חדשה. "אי הוודאות מהללת את הנסתר והחבוי שמכיל בתוכו את העתיד ואת התשובות האמיתיות לשאלת המהות האמיתית של האדם הערבי החדש והמתחדש".

יעל פויס, במאמרה, "הסיפורים שמספרים כמוהם כמקומות" – קריאה ביצירה "בן החולות" מאת טאהר בן-ג'לון, מציעה לנו קריאה מעמיקה ביצירתו של טהאר בן ג'לון, "בן החולות" בבחינת "הסיפורים שמספרים כמוהם כמקומות" (בן ג'לון, אצל פויס). יצירתו המרתקת של בן ג'לון בונה בתצורתה ובפשר הרב משמעי רווי הסתירות והניגודים של חיי האדם, את תחושת אי-הוודאות אצל הקורא בכל הקשור לתפיסת הזהות, השייכות והמקום. הזהות מרובת הפנים והסתירות של הדמות המרכזית, כפי שהיא מספרת את עצמה ומסופרת על ידי מספריה, מכה בשרידי תחושת השייכות והופכת את מושג הבית מעוגן של שייכות למבוך מפולש לרוחות ולפולשים. ההתמוטטות וההתפוררות של הבית, שהוא מושג המפתח שבאמצעותו מנתחת פויס את היצירה, היא תולדה של מתח והתנגשות בין תרבויות, בין כובש לנכבש, בין מסורת למודרנה, בין המין והזהות הגברית לזו הנשית. אי-הוודאות מוצגת כמסגרת-על, כתולדה תרבותית בלתי נמענת וכהוויה רוחשת. דומה שפויס מבארת את בן ג'לון כמי שקורא תגר על תפיסת הרב-תרבותיות כמודל אפשרי, שלא לומר רצוי, לקיום בחברה מרובת זהויות. אי-הוודאות הנחשפת ומתגלמת כל פעם מחדש בניסיונות החוזרים ונכשלים של המספרים התרים אחרי עדות לגורלו של הגיבור, לייצר זהות ושייכות, יוצרת טלטלה רגשית ומערערת על עצם אפשרות הוודאות כמצב קיומי. האופציה של הרב-תרבותיות למצויים בהוויה הבתר-תרבותית הופכת אם כן למצג שווא. באמצעות הדיון המעניין והעשיר שפויס עורכת בדימוי של הבית היא מציגה את ריבוי הקולות והשכבות של הרומן בדרך הממחישה לקורא המאמר את חיותה, משבריה וזרמיה של היצירה עצמה. בן ג'לון, מסבירה פויס, אינו מציע פתרון לסוגיית הזהות והשייכות של האדם החי בתרבות הערבית (המרוקנית במקרה זה), של המאה העשרים, בעוד הוא נחשף למודרנה, לשאלות בלתי פתורות שהותיר הקולוניאליזם ולניגוד ולמתח הבין -מגדרי. בניגוד לאדוניס, ניתן לומר שמספרי הסיפור הפתלתול אצל בן ג'לון לא מתנתקים מהעבר, ומהתפצלויותיו נעדרות הסיגורים וההתרות. מספרי הסיפורים אינם מאפשרים לעגן את קורות הגיבור בתמונת עבר והווה ברורה ולא כל שכן בתמונת עתיד אפשרי. גם כאשר מוצעות אפשרויות ביניים כאופציות של קיום וזהות, אם הן בין מגדריות, או אינטר-סקסואליות, אין הן מציעות נחמה ויסוד ההרס גובר גם בהן על אפשרות הקיום. על דרך ההשוואה אפשר לומר שאם בשירתו של אדוניס יוצר המשורר תחביר פואטי חדש המגלם בו זמנית את מחאת הסירוב ואת אפשרות היציאה אל עבר עתיד שיש עמו אמת ופתרון, הרי אצל בן ג'לון דרך הסיפור נשברת כל פעם מחדש אל ריבוי הזהויות והקולות. ולא רק זאת אלה ש"המילה הכתובה כמו המילה המדוברת יכולה לזייף את המציאות, לבדות אמיתות ולתת לשקר לבוש אמין ומהימן" (בן ג'לון אצל פויס).
משמעות חווית המפגש של בן ג'לון עם המודרנה מובילה לחוסר אפשרות ליצור זהות ברורה ולהעדר הפתרון לסוגית השייכות. לא כך משמעות המפגש ביצירתו של אדוניס המסמן את היציאה מתוך הערפל. אם תפיסת המבוך וציור מהלך החיים כחיפוש מתמיד סבוך ומפותל דומה אצל אדוניס לזה המובא אצל "בן החולות", הרי התמודדותו של אדוניס עם המודרנה ובניית המצרף בין הצופיות לסוריאליזם וליצירת השפה הפואטית הערבית החדשה, מאפשרים לאדוניס לזהות את הבהירות מתוך הערפל, אפשרות שאינה קיימת עבור בן-ג'לון.
אם בן ג'לון מציג את אלטרנטיבת "העדר הפתרון" כהוויה קיומית מוכחת ומתמשכת, שרק מתוכה יכול האדם, הסופר, איש התרבות המוסלמית שאימץ מציאות חיים אירופאית, לכתוב וליצור, הרי חובב רשלבך מציג את נחיצותה של חווית אי-הוודאות כמרחב תודעה חיוני המהווה תנאי הכרחי וחשוב לפעילותו של יוצר יצירת האמנות.

חובב רשלבך בוחן במאמרו, בשבח החשיכה – בצבת האימון לאומנות, את היחס המורכב בין הכותרת "בשבח החשיכה" המלווה בתמונת משל העיוורים של ברויגל שהעניקו האמנים-המורים, גלעד אופיר ודוד גנתון לניתוח עבודת ההנחיה של מחזור הבוגרים לאמנות בבצלאל. כל זאת כאשר הנחת המוצא של האמנים-המנחים היא שתהליך ההנחיה "ביסודו מעורר חריגה מסדר הביטוי התואם את התביעה האקדמית לנהירות" (רשלבך, שם).
רשלבך מציע לנו באמצעות ניתוח זה לבחון את אי-הוודאות לא רק כפוטנציאל לידע והתנסות אלא כערך חיובי המעוגן ב"פדגוגיה של אי הבהירות" (שם). הוא מבאר את הכותרת "בשבח החשיכה" ואת ההסבר שמציעים האמנים בכך שאין הם מנגידים את הכותרת עם התמונה אלא הם מתייחסים למרכיב המבוכה שבהליכה באפילה כ"מטאפורה לערך החיובי שיש לראות בניסיון להתקדם מתוך אי וודאות" (שם).
רשלבך משייך את הכותרת "בשבח החשיכה" הן לסדר מהלך היצירה והן לסדר מהלך הלימוד, כאשר המנחה הוא זה המכיל את שני הסדרים. המונחה חווה באמצעות ההנחיה את הפער שלא ניתן לגישור בין נקודת המוצא שהאמנות אינה ניתנת להגדרה (מוחלטת) לבין השאלה מבקשת התשובה, איך, אם כן, עושים אמנות? ועל כן הנחייה טובה היא זו המאפשרת למונחה לגעת ולחוות את תחושת אי הוודאות כחוויה המכוננת של מעשה היצירה. אלא שבה בשעה מתודרך המונחה אל מסגרת של תפיסות וכללים המאפשרים את פיתוח עבודת הגמר שלו כאשר מנחה העבודה בונה עבורו סוג של אשליה "שיש איזו אמת מאחורי הכללים" (שם).
ניתן איפוא לומר שתהליך ההנחיה, גם על פי רשלבך, על מנת שהכוח המדמה והיוצר של המונחה ייצא מן הכוח אל הפועל, חייב לפעול במסגרת של תודעה כוזבת, או של יצירת אשליה בדבר קיומה של אמת, קרי, וודאות בדבר כללי המשחק באמנות.
האבחנה וההבדל בין סדר מהלך היצירה המעוגן במרחב אי-הוודאות לבין סדר מהלך הלימוד מצריך בה בשעה את הנחת אי-הוודאות כמממשת את "שדה האמנות כמרחב יצירה אינסופי" ואת "הסרת מעטה החשיכה" (שם). משמע "הנקודה החשוכה" הכרחית ליצירה האנושית אך הסרת מעטה החשיכה והפעולה במסגרת הכללים היא זו שתאפשר לסטודנט לאמנות לתפוס בסופו של התהליך (תערוכת הסיום) את אי הידיעה כערך חיובי.

רות הלביץ כהן, במאמרה, הרחבה וצמצום של "אזור הספק" בעבודותיה של רותי הלביץ כהן -
הקשר בין תהליכי היצירה של עבודתי לסביבה הפרטית והפוליטית שלי, לוקחת אותנו באמצעות דיונה באזור הספק ואי-הוודאות למסע מבאר ברובדי העומק של יצירתה האישית, ועקב כך היא מבקשת לפענח את מעשה היצירה האמנותי בכלל. הפעילות האמנותית, מבארת הלביץ כהן, מתרחשת ב"אזור הספק" שהוא למעשה מצב חוויתי-תודעתי סובייקטיבי. את פעולת האמן היא מדמה לתנועה הפועלת במרחב שבין החוויה הרגשית לגילומה במעשה היצירה כמציאות מדומה וסמבולית המתייחסת לממד הקיומי והריאלי. פעולת היצירה היא, אם כן, פעולה מגשרת. הצלחתה נבחנת בין השאר כאשר היא מצליחה לייצג ולייצר עבור הצופה המתבונן בה מרחב סמבולי של אי-וודאות במובן זה שההתבוננות של הצופה מלווה ב"תהיות ספקות וחוסר סגירות של משמעות" (הלביץ כהן, שם), שהם המאפשרים מתן משמעות חדשה ליצירה. ואכן הלביץ כהן לוקחת את הצופה-הקורא למסע אישי מפענח אל יצירותיה, בו היא מתרגלת את הקורא-הצופה בתהליך עיבוד הספק לכלל חוויה קיומית נוכחת המעניקה משמעות ליצירה. אי-הוודאות עבור הצופה היא בחזקת "עניין לא סגור" (שם), מעין כתב חידה המעלה אצלו רצון לתת מענה, טוענת הלביץ כהן, ומרחיבה את פירושה לעצם הטלת הספק המאפשרת את מעשה היצירה, אל עבר עיבוד הספק ביצירתו של האמן כמהלך של נקיטת עמדה הקורא להזדהות קולקטיבית.
דומה שלצד העניין הרב שמעורר המסע המיוחד שמציעה לנו הלביץ כהן אל תוך מעשה היצירה האישי שלה, נותרת אי בהירות מסוימת. לא במקרה בוחרת הלביץ כהן להישען יותר על הספק מאשר על אי-הוודאות. הספק בנוסחו הקרטזיאני הוא תנאי לפתרון, הוא המוליך לפתרון, בעוד כוחה של אי-הוודאות הוא בערעורה התמידי על הפתרון ואפשרותו. זאת ועוד, שאלת השאלות של המתבונן ביצירת האמנות (אם בכלל מתבקשת או מתחייבת, שאלת שאלות נוכח יצירת אמנות), איננה בהכרח תולדה של אי-וודאות. מקורה יכול להיות בסקרנות, בתהייה לגבי הריגוש וההתפעמות, ביכולת ליצור חיבורים אישיים אל שפת הדימוי האמנותי וכיוצ"ב. מספיק יהיה אם נניח שיש במעשה האמנות משום נקיטת עמדה, שחווית ההתבוננות בה מבארת אותה לקורא. אין צורך להידרש להזדהות הקולקטיבית כקוטב הנגד לאי-הוודאות. ועוד יותר אפשר גם לתהות על נחיצות סגירת המעגל. אם הצפייה ביצירה מיילדת אצל הצופה התרגשות, או תחושה של יפעה, או זעזוע, או אף מידה נוכחת של התרסה, דומה שאפשר להסתפק בכך ולהשאיר את המתח שבין וודאות לאי-וודאות במחוזותיהם.

שני מחקרי השדה הנסקרים במדור "במה למחקרי שדה" מעניקים משמעות נוספת למושג אי-הוודאות.
שי שפיר במאמרו על שונית האלמוגים באילת – סביבת חיים באי-ודאות קיומית התלויה במאמצי שיקום, שאף השתתף במחקר זה, מראה בעליל כיצד מצב של אי וודאות משרת בעלי עניין כלכליים ופוליטיים הנעזרים בתקשורת נחפזת לעוות את המציאות לצרכיהם. ייאמר, גם אם אין בכך משום ידיעה מרעישה, שחשוב להיווכח כיצד סברות משולבות אינטרסים הופכות להחלטות המתעלמות מניתוח ומסקנות וודאיות שמחקר שיטתי יכול לספק.
הסקירה המקיפה והמלומדת שמגיש שפיר על תהליך המחקר, הניסוי ותוצאותיו בשונית האלמוגים, מוכיח באופן ברור שחוות הדגים ששוכנו במימי מפרץ אילת לא רק שלא הזיקו לשונית, אלא יצרו יחסי גומלין שאפשרו תהליכי שגשוג וצמיחה מהירה של האלמוגים. בחינת המתרחש בשונית הסמוכה לחוות הדגים הביאה לפיתוח גישה חדשה, יעילה וחסכונית המשלבת משתלת אלמוגים מרחפת בגוף המים.
אלא שכידוע חוות הדגים הוצאו מהים והערכת המחקר היא שהוצאתם עלולה להחזיר עם הזמן את "האקוסיסטמה לאזור חולי ללא אלמוגים ועם אוכלוסייה טבעית של עשב ים" (שפיר, שם).

אנו מוסיפים את קולנו הצנוע לדאגה שמביעים שוחרי הסביבה ומגיניה גם יחד ואתם אנשי המחקר לעתידה של שונית האלמוגים הצפונית ביותר בעולם – היחידה במדינת ישראל.

נרייה שחור מציגה בסקירתה "תהליך ההקמה של מרכז "מיתרים" במכללת "אורנים" תשס"ה-תשס"ז", את תמצית מחקר הערכה ומסקנותיו של תהליך ההקמה של מרכז "מיתרים" במכללת אורנים, העוסק בהכשרת עובדי חינוך ורווחה לעבודה חינוכית עם ילדים במצבי הדרה וסיכון.
ייאמר שפעולה חשובה זו מייצגת את המתח הקיים בין מצביי וודאות לאי-וודאות: מצבי וודאות כמשקפים את תהליכי ההדרה והבידול ש- 30% מהתלמידים במדינת ישראל מצויים בהם, ואי- וודאות המסמנת את הקושי התמידי של אנשי החינוך והרווחה המתמודדים תדיר עם הסוגיה, לאפשר לילדים אלה לצאת ממעגל הכישלון משום שהם בדרך כלל, חסרי ידע מקצועי ונעדרי תמיכה והכוונה ארגונית ומוסדית.
במחקר ההערכה בדקה, אם כן, שחור האם הקמת מרכז "מיתרים" הצליחה עד כה ליצור פרופסייה אקדמית וחינוכית חדשה, לצד הבניית דפוסי פעולה מקצועיים, ברורים המגובים ברמות המערכתיות. על מסקנות המחקר תקראו בסקירה, אך ניתן לומר שפעולת "מיתרים", מאפשרת לאורנים "התחדשות ערכית ויצירת מכנה משותף חינוכי-ערכי העשוי לתת צביון ייחודי לבוגרי אורנים ולהכשירם להוראה משמעותית בעידן הפוסט-מודרני" (שחור, שם).

נעימה ברזל