קוראים יקרים,

גיליון חמישי של כתב העת האקדמי הרב-תחומי דברים, היוצא לאור על ידי אורנים, המכללה האקדמית לחינוך, מונח לפניכם. בקול הקורא שהוצאנו לקראתו, כתבנו ששפה היא תקשורת, היא תרבות והיא סימן ומשמעות. תשעת המאמרים המאוגדים במדור שולחן עגול, דוברים אלינו במרחב שפתי זה.
בגיליון הבא של דברים (מספר 6) ייפתח מדור חדש תחת הכותרת: המראה שעל הקיר. תכליתו של מדור זה לבחון באזמל חד שאלה הנוגעת למרקם החי של דמותנו. השאלה שתונח הפעם לפתחנו היא: כיצד חדרה הגזענות לחצר הציבורית שלנו? פרטים בעניין זה בקול הקורא מס' 6 בסוף הסקירה שלפניכם.

סקירת המאמרים

את הקובץ פותח מאמרה של רינה בן שחר המחדדת ומעמיקה את הבנתנו במחזותיו של חנוך לוין  באמצעות הצגתן וניתוחן של תחבולות לשוניות-רטוריות המעצבות את עולם האבסורד של מחזותיו של לוין. התחבולות והסטיות הלשוניות-סמנטיות-לוגיות הייחודיות למחזותיו של לוין מתפקדות כאמצעים דרמטיים המגבירים את תחושות הזעזוע של צופים נוכח האבסורד וחוסר הפשר של הקיום האנושי. בן- שחר מעניקה לנו הזדמנות חשובה להכיר לעומק את האמצעים הלשוניים המשרתים אצל לוין את תיאור עליבותו של העולם המפורק שאנו חיים בו בין הלידה והמוות. הניתוח של בן שחר מבהיר לנו את מדדי וממדי חשיפתנו לפירוק, כך שהצחוק שנצחק ממחזותיו של לוין יהיה, לאחר קריאת מאמרה של בן-שחר, עצוב יותר.

צביה ולדן היא מאוהבי השפה העברית והיא מצליחה להעביר לנו במאמרה את אהבתה באמצעות שיחה עם שפתם של שישה משוררים בני זמננו היוצרים בעברית ומחדשים אותה. יש מהם החרדים לטוהר השפה והחוששים להִטמעותה ואובדנה, יש המבקשים לשמור אותה כשפת הבריאה, אחרים מדמים אותה לנערה מתבגרת ואישה פתיינית, מתעתעת, ויש מי ששוברת טאבו לשוני בשירתה כדי להכריח את קוראיה לחשוב על התנהגותה המגדרית של השפה. מסע זה בין משוררים והגיגים מנכיח אותנו עם הדינמיות של השפה העברית, עם האפשרויות התרבותיות והחברתיות הגנוזות בה והמתפרצות ממנה, ועם התלבטויותיהם התרבותיות של משוררי העברית המתחדשת.

במאמרו אודות השיח המקוון, מכוון אלי ברודרמן להבנה שהשפה המקוונת היא שפה נטולת הכרעה, כלומר שפה שבה אין לשיח הדבור עליונות על פני השיח הכתוב. ברודרמן אינו מקבל את המחקר הקיים של השיח האינטרנטי שהגדיר אותו כלשון כלאיים המשלבת לשון דבורה עם לשון כתובה, והממשיך במידה רבה את השיח המערבי הגורס את עליונות הדיבור כמייצג דובר בעל סמכות לעומת הכתב שאינו אלא הד גרפי של הדיבור. ברודרמן לעומת זאת מבקש להעמיק ולחדד את הבנתנו בשינוי התרבותי העצום שחולל השיח המקוון, והוא נעזר לשם כך בהגות הפוסט-סטרוקטורליסטית מבית מדרשם של דרידה ולאקאן: דרידה, בהבנה שהשיח המקוון איננו בעל אופי נרטיבי שמחזיק את עצמו לאורך זמן והכרעות הסימון הנוכחות בו חומקות כל העת ומאפשרות דיאלוג פתוח ללא אני דובר סמכותי, ולאקאן בטיעונו שאנו חושבים באמצעות השפה, ומכאן שכל שינוי בשפה יוצר שינוי במחשבה. זהו טיעון המקביל להבנה שהשיח המקוון יוצר מציאות וירטואלית המתקיימת רק בשפה המִתְחייה והמַבְנה אותו. במסקנתו המרתקת והמאתגרת של ברודרמן בדבר השיח המקוון כשפה חדשה וכ"דימוי פונטי", הוא מצביע למעשה על התהוותה של תרבות חדשה.

המושג תרבות משמש גם את אריאלה אזולאי המתייחסת במאמרה לשפת המהפכה כמייצגת תרבות חדשה. היא מציעה לנו להתבונן במשתקף ובנאמר בצילומי האירועים שהתרחשו במצרים החל מינואר  1122 כעל שפת מהפכה, שפת מחוות שהתצלומים משמשים לה כ"נייר להיכתב בו". אלא שאזולאי מרחיבה את היריעה לשם התבוננות בדרכי ההתמודדות של השפה האזרחית אל מול השפה הפוליטית ההגמונית המפעילה פרקטיקות שלטוניות והסחת דעת להשתקתה של השפה האזרחית. את שפת  המהפכה במצרים היא ממקמת על הרצף האנטי קולוניאלי מצד אחד, וכחלק ממה שהיא מכנה השפה האזרחית המתפשטת במזרח התיכון בתקופה האחרונה, מצד שני. אצל אזולאי, השפה היא חלק מההתרחשות ההיסטורית המהפכנית עצמה. על מנת שתיווצר, לא די שתשקף הפגנה אלא שהיא בעצמה  הינה התרחשות היסטורית עוצמתית המהווה משקל נגד לאפשרות הדיכוי של הכוח השלטוני. שפת  המהפכה היא בבחינת התרחשות של מבע אזרחי המתריע בפני המדכא שזמנו דוחק, כותבת אזולאי.  ומכאן והלאה היא דוחקת בדוברי השפה ויוצרי ההתרחשות המהפכנית במזרח התיכון להפליג למהפכה  החוצה גבולות לאומיים, לשאוף ולהגיע למהפכה אזרחית של ממש – לתפיסתה.

מירה טנצר בודקת במאמרה את יכולתה של השפה כפרי של תרבות מחשבתית בתקופות שונות, לגשר או להפריד בין תחומי דעת שונים ובמיוחד בין המדע לבין האמנויות. טנצר מצביעה בין השאר על הפרשנות השונה שמעניקים תחומי דעת שונים למושגים זהים. אך דומה שדווקא הניתוח שהיא מציעה מעלה את המחשבה שמא ההתייחסות למושגים כגון יופי או אמת, נובעת בשני התחומים מהחיבור שיוצר המדען או האמן בין תפיסתו את שלמות ההוויה של עשייתו/מחקרו לתחושה שמעורר בו מהלך קוגניטיבי/יצירתי זה. הדיון בתהליך ההסמלה המתחולל הן במדע והן בספרות ובשירה מאפשר לטנצר להבחין לשיטתה בהבדל המהותי המתרחש בשני התחומים. תהליך האובייקטיביזציה והקומוניקציה מתבטא אמנם בהסמלה דומה בין שני התחומים, אך בעוד שיש רק דרך אחת לפרש את הנאמר במאמר מדעי, כותבת טנצר, הרי קריאה של יצירה ספרותית אמנותית מייצרת את ה"יותר". לטנצר, המחפשת – במאמרה את נקודות הממשק בין תחומי הדעת, חשוב להדגיש את מרכזיותו של ההקשר הדיסציפלינרי על פני ההקשר השפתי.

עופר קצ'רגין לוקח אותנו להתבוננות ביקורתית בתחום דעת נוסף, ומזמן לנו מפגש עם טיעונים מתחום מדעי החברה המתחקים אחר ההבנות והמשמעויות של לקויות למידה כפי שהן עולות מתיאורים והסברים של מאבחנות דידקטיות. מתברר שאם בספרות המחקרית מוצגות לקויות הלמידה כעובדה קלינית אובייקטיבית, הרי שתיאוריהן של המרואיינות – המאבחנות הדידקטיות – וניתוחם שמביא קצ'רגין, יוצרים תמונה פוליפונית של הגדרות מִשנה – ממחלה דרך פגם גנטי ועד הגדרתה כשוֹנוּת שיש עמה קושי חינוכי  בלבד. השניוּת של תיוג ושלילתו, טוען קצ'רגין, נמצאת כמרכזית בסיפוריהן של המאבחנות. מאמר זה  מעלה אם כן בין השאר את השאלה בדבר היחס בין ההגדרות הפורמליות האקדמיות המובחנות לבין  הפענוח החברתי של המונח על-ידי המאבחנות שהוא זה המוביל את פרקטיקות הטיפול שלהן בתלמידים  לקויי למידה.

מיכה רואי מתבונן לעומק ביחידה נבואית קצרה בספר ישעיהו השני. בעוד נבואותיו של ישעיהו השני, כותב רואי, "מאופיינות לכאורה בביטויי ישועה מובהקים המתקיימים לצד ביטויי פורענות חד- משמעיים", הרי  שקיימת אצל ישעיהו יחידה נבואית קצרה אחת שלא ניתן לסווג אותה, לשונית ותפיסתית, לאחת משתי הקטגוריות. התחקותו הלשונית של רואי אחר מבנה היחידה מנהירה את השימוש שעושה הנביא בשפה הדו-משמעית ומשימוש זה נובע הפירוש שהוא נותן לגאולה העתידית. דהיינו הגאולה לכשתבוא תכלול  שתי התרחשויות, זו של ישועה וזו של פורענות שתתחוללנה בו-זמנית. להנהרה זו, יש לומר, ישנן בתרבות היהודית לדורותיה השלכות תפיסתיות והיסטוריות שהן ביסודו של האתוס המשיחי.

ניקולא אורבך-יוזגוף ולי כהנר לוקחים אותנו לסיור מתבונן בבית העלמין בצפת כשדה מחקר שהביא אותם להגדיר כמה אפיונים של דפוסי הנצחה חרדית במהלך המאה העשרים, על המובהקות שבהם, על ההבדלים בין חרדים חסידים אשכנזים לבין מזרחים ועל האבחנות המגדריות. אחד המאפיינים המובהקים הוא ייחוס סממני קדושה וטהרה לנפטרים, שממלא גם תפקיד בהעברת מסר אישי קהילתי לדורות הבאים. בין שאר ממצאיהם המרתקים בולטת העדפה להנצחת הקולקטיב על פני האינדיבידואל והדרת הנשים מכיתובי הנפטר האשכנזי, לעומת הפלורליזם היחסי בהנצחה הספרדית המתבטא באזכור שם אמו של הנפטר, לעתים אף זכור של האישה עצמה, ובהרחבת התיאור הביוגרפי. דומה שכהנר ויוזגוף מבקשים מאתנו להבין עד כמה מהותית ומרכזית האבחנה התורנית-אמונית להבנת הייחוד התרבותי של הקהילה החרדית לגווניה, ועד כמה מורכב ורווי מהמורות הוא השיח הרב-תרבותי בישראל.

את הקובץ חותם האמן פריד אבו שקרה המפגיש אותנו עם יצירתו של וליד אבו שקרה, מהבולטים שבדור הוותיק של האמנים הפלסטינים שהוא גם אחיו הבכור. הנושאים והשפה החזותית המאפיינים את עבודתו של אבו שקרה, משייטים ומשלבים בין האסתטיקה של התכנים הרוחניים-דתיים-סוּפיים, הקודים התרבותיים הנטועים באדריכלות של האסלאם, הזהות הלאומית פלסטינית והמפגש בין המזרח למודרנה. עבודתו של אבו שקרה, מבהיר אחיו הצעיר, איננה מסמנת שני עולמות מנוגדים אלא מקשרת בין ההשקפה המערבית לזו המזרחית באמצעות מעשה האמנות ושפתה. וליד אבו שקרה, היוצר שנים רבות בלונדון, מנהל דיאלוג של געגוע וביקורת עם נוף מולדתו והווייתה הפוליטית, כאשר בכיר השחקנים ביצירותיו הוא עץ הזית. באמנות התחריט שלו שהיא משיאי עבודתו, מעביר אבו שקרה לצופיו באמצעות מבעי השחור והלבן את הקסם שמהלך עליו נוף מולדתו, ואילו ההתבוננות בשפת הסמל של שיח הצבר ביצירתו, משיקה למנעד רחב של תחושות של זרוּת ושייכות, הן של היוצר והן של הצופים הישראלים ביצירותיו, ערבים ויהודים.

המדור במה למחקרי שדה, מציג בקצרה שניים מבין המחקרים הרבים שנעשו בחסותה ובעידודה של הרשות למחקר ולהערכה במכללת אורנים. ד"ר ניצה מירסקי סוקרת מחקר שנערך במעבדה לביולוגיה  באורנים שמטרתו פיתוח תרופה חדשה לסוכרת שמקורה בתמצית שמרים. קבוצת המחקר מטעם מכללת אורנים שעבדה בשיתוף פעולה עם פרופ' אהובה דברת ז"ל מהפקולטה לרפואה בטכניון ועם המחלקה  הנפרולוגית בבי"ח רמב"ם בחיפה, הגיעה לתוצאות חשובות שעשויות לסייע בפיתוח תרופה חדשנית  לסוכרת.

ד"ר עטרה שריקי וד"ר מרי תותרי, מדווחות על מחקר תשתית שהוזמן על ידי האגף להכשרת מורים – במשרד החינוך. שריקי ותותרי בדקו את תרומת הלימודים בתכניות התואר השני באורנים – .M.Ed, להתפתחותם המקצועית של המוסמכים ולתהליכי שינוי במערכת החינוך. זהו מחקר בעל חשיבות להמשך העמקה ופיתוח התכניות למימוש ייעודן העיקרי: השבחת החינוך, ההוראה והניהול במערכות החינוך בישראל.

במדור ביכורי עבודות גמר פותחות צוהר אנעם אלגדיר, אביבה נחמן ומיקי צדיק, שלוש מוסמכות מצטיינות, לכמה היבטים מרכזיים בעבודות הגמר שלהן.

במדור סקירת ספרים, נסקרים שבעה מהספרים שיצאו לאור בתשע"ב על ידי מרצות ומרצים, – חברי סגל אורנים.

נעימה ברזל