דבר המערכת: טשטוש הגבול וחיפוש הגבול בתחומי המחשבה, המחקר, האמנות והחברה
ד"ר יעל פויס

אנו שמחים להציג את הגיליון השני של כתב העת האקדמי הרב-תחומי "אורנים", פרי יצירתם ההגותית והמחקרית של אנשי סגל אורנים ושל סטודנטים לתואר השני. השנה יוצא הגיליון במהדורה אלקטרונית באתר אורנים ובמקביל במהדורה מודפסת.
בהמשך לנוסח שגובש בגיליון הראשון שיצא לאור לפני שנה, חולק הגיליון גם השנה למדורים, והפעם ארבעה: המדור שולחן עגול מכיל ששה מאמרים שמקיימים זיקה ומשוחחים עם הנושא המרכזי של הגיליון. המדור במה למחקרי שדה מציג שני מחקרים, שלהם חשיבות יישומית לקהילה ולחברה מעבר לגבולות המכללה, ושנעשו על ידי חוקרים מסגל אורנים. המדור ביקורות ספרים עשיר מאד השנה, עדות למחקר וכתיבה של סגל אורנים, והמדור ביכורי עבודות גמר מציג גם השנה תקצירים של עבודות גמר שזכו להערכה גבוהה.

המאמרים במדור שולחן עגול מתייחסים כולם לסוגיה המרכזית של הגיליון והיא השאלה "איפה הגבול?"

ב"קול קורא" שפורסם בראשית תשס"ט נוסחו המחשבות הבאות:
השאלה "איפה הגבול?" מניחה שיש גבול, או שצריך להיות גבול ותוהה לגבי כללי היתכנות הגבול, מיקומו והפיזיות של הגבול, המידתיות ויחסי הגומלין בין הניצבים על הגבול לבין הנמצאים משני צדדיו.
השאלה "איפה הגבול?" תוהה לגבי ההיסטוריות של תהליך הצבת הגבול ובוחנת באיזו מידה מגדיר הגבול את זהותו של היחיד ושל הקולקטיב.
השאלה "איפה הגבול?" מבקשת לבחון מה קורה כאשר הגבול משתלט על המציאות והופך להיות לנושא היחסים החברתיים והפוליטיים.
השאלה "איפה הגבול?" מבחינה בין סוגים שונים של גבול, בין זה המוציא מן הכלל, המסייג את האחר אל מול העצמי, לבין זה המאפשר את חצייתו לקראת "גבול הטעם הטוב". כאשר יש להבהיר מי הם העומדים על הגבול ומי הם חוצי הגבולות.
התשובות לשאלה "איפה הגבול?" יכולות לסלול את הדרך לפתיחות וליחסי גומלין ועשויות ליצור מצבים המאופיינים על ידי אטימות וחציצה מובהקת.
ולצד זאת, האם כאשר לא נזהה את מיקומו של הגבול ומאפייניו, האם נביא בכך להתרתו ופרימתו, או נייצר גבולות חליפיים, בלתי ברורים מתנגשים ובולמים.

המאמרים בגיליון שלפניכם מציעים מבט אחר לשאלת הגבול ועוסקים בעיקר במשמעויות המטפוריות של המונח, דהיינו, הגבול כחציצה ואבחנה בין גורמים, גישות, תופעות, כוחות חברתיים ועמדות. הם אינם מבקשים לבחון את מאפייני הגבול או את התהליכים שהביאו לתיחום ולהגדרת הגבולות אלא דווקא תהליכים שעיקרם טשטוש הגבולות וזרימה בין המרחבים שמעֶבריהם. אולי ברוח התקופה המדברת בזכותה של ראייה מערכתית תוך ערעור מסורות תחומות בגבולות מוסכמים.
ד"ר אבנר כהן מבקש להוכיח במאמרו "רציונאליות בעידן של רלציונאליות", שעל אף הניגוד בין החשיבה הרציונאלית לזו הרלציונאלית, על אף המחלוקות בין מסורות החשיבה, ניתן ואף חשוב לקיים ביניהן שיח משותף. המאמר מבהיר באופן חד וברור מה מאפיין כל מחשבה ומהן הסכנות בהיצמדות רק לאחת מהן ובוויתור על האחרת. ד"ר כהן חותר לאפשרות של קרקע משותפת לשתיים וגורס כי "עימות בין מסורות פירושו התהוותה של מסורת חדשה, שאינה זהה לאף אחת מהמסורות המתדיינות ביניהן במסגרתה". באמצעות המונח "רציונאליזם תקשורתי", שנגזר מתורתו של הפילוסוף הגרמני האברמאס, מסביר כהן כיצד יכולה המחשבה הרציונאלית, החותרת להבין את השיקולים המנחים את המתדיינים בתהליך התקשורתי, לבנות מצע משותף לשיח המשלב את הרציונאלי עם הרלציונאלי. המאמר משקף את רצונו של הכותב ותקוותו לשיח משותף בין שתי המסורות כמפלט מנֶתק או משבר שמשמעותם קץ השיח.
באופן דומה תומך פרופ' מרואן דווירי במאמרו "למען גישה מערכתית במחקר: על הסיבתיות ותופעת התוצאות הסותרות במחקר", בגישה המבקשת לשלב בין המתודות המסורתיות במחקר הפסיכולוגי, זו של המחקר הכמותי וזו של המחקר האיכותי, למען ביסוסה של גישה מחקרית מערכתית, שתסייע בהבנה של מכלול הגורמים הכרוכים במערכת השלמה של הנושא הנחקר. פרופ' דווירי יוצא מתוך הקביעה שהמחקר האמפירי בתחום מדעי ההתנהגות מציג לא פעם תוצאות סותרות. מבחינתו מזמינה תופעה זו מבט ביקורתי על המתודות האמפיריות המסורתיות המחפשות קשרי סיבה ותוצאה בין גורמים מוגדרים ומתקשות להתייחס לתופעות הנחקרות כאל מערכות מורכבות. אמנם הגישה המערכתית יושמה במקרים שונים, אך היא לא זכתה עדיין, לטענתו, להכרה ולחשיבות שלהן היא ראויה.
שני מאמרים אלה, העוסקים במתודות חשיבה וחקר המציאות, מציגים את הקו המאפיין את רוב המאמרים בגיליון: החיפוש אחר הדרך למזג, לשלב ולקשר בין תורות תחומות בעלות גבולות והגדרות מוכרים ומוסכמים, מתוך תפיסה שהמציאות מורכבת יותר מהאפשרויות הדיכוטומיות המסורתיות.
מאמרן של ד"ר דינה לרון וד"ר נעמי דה-מלאך "בין תוכן לתהליך: הסדנאות להכשרת מחנכים באורנים", ממשיך בהיבט מסוים את קודמיו בכך שהוא בוחן את קווי התיחום בין תפיסות שונות, הפעם בהכשרת מורים ובעיקר הכשרת המורים לדורותיה ב"אורנים". הכותבות מצביעות על שתי גישות רחבות הקיימות בשדה ההכשרה להוראה: הגישה המספקת תכנים וידע והגישה המפתחת ומטפחת תוך כדי תהליך. המאמר ממשיך הלאה ובודק כיצד המתח בין הגישות הנדונות השפיע ומשפיע עד היום על מנחי סדנאות ההכשרה להוראה במחלקה להכשרת מורים באורנים. הכותבות מזהות תנועת מטוטלת בין שתי המגמות, וגורסות שהקונפליקט בו שרויים מנחי הסדנאות נובע מכך שהתפיסה המובילה את הסדנה גם בימינו אלה היא שלסדנאות תפקיד כפול. עליהן להורות ולחנך בו-זמנית, ולכן שאלת הגבול הנכון בין תוכן לתהליך מעסיקה את מנחי הסדנאות ואת מובילי ההכשרה ואף תמשיך להעסיקם. המונח גבול הושאל בהקשרו של מאמר זה לתחום המידה והמינון: באיזו מידה, ועד כמה, על מנחי סדנאות ההכשרה להוראה להקנות ידע, או לחילופין לבסס תהליכי חשיבה ורגש מתפתחים כדי להימנע מדחיקת אחת המגמות לשוליים?

ד"ר אסתר מורדוך-לבנון בוחנת במאמרה "מעבר לגבולה של החברה ההגמונית: הייצוג הנשי, וזרקור על 'דיכוי האישה' בחברה שבטית-מסורתית, במחזות על 'אחרים' – חרדים ובדווים" את דרכו של התיאטרון הרפרטוארי לעורר שיח ביקורתי על מעמד האישה באמצעות דרמות וקונפליקטים המתרחשים בחברות סגורות שמחוץ לגבולותיה של החברה ההגמונית. אבחנותיה של ד"ר מורדוך-לבנון מניחות קיומה של חברה הגמונית בישראל, זו שממלאה את אולמות התיאטראות הרפרטואריים, וחברות שמקיימות חיים סגורים מעבר לקו הגבול התרבותי-חברתי של החברה ההגמונית. הצפייה במתרחש בחברות 'האחרות', כמו החברה החרדית או הבדווית, מעתיקה את סוגיית מעמד האישה למרחב אחר, שונה, פחות מאיים, פחות מעורר ומתריס. מושג הגבול במאמר זה מועתק לסְפֶרה החברתית-תרבותית ומסמן את הקו הנסתר אך הקיים בין 'אנחנו' ו'הם' ובין 'שמרנות' תרבותית-חברתית ל'זעזוע' ו'קעקוע' של מבנים תרבותיים-חברתיים.
המשמעות המטפורית של קו הגבול נמצאת גם במאמרה של ד"ר לילך לב-ארי, "שאלת הגבולות בהגירה: על טרנס-לאומיות, קשרים חברתיים וזהות בקרב ישראלים החיים באירופה", אך הפעם זו מלֻווה גם במשמעות המילולית של המושג. ד"ר לילך לב-ארי חוקרת את זהותם של ישראלים שהיגרו לאירופה, חצו גבולות מדיניים ובחרו לבנות את חייהם במדינה אחרת מישראל. המחקר המתואר מבחין בין הזהות הנבנית בקרב הדור הראשון להגירה לזהות שנבנית בקרב בני ה'דור וחצי', מי שהגיעו כצעירים לארץ החדשה, ובני הדור השני, שנולדו בארץ החדשה. בני הדור הראשון להגירה שומרים הרבה יותר על זהות ישראלית ועל קשרים עם ישראלים בארצם החדשה. המונח בו בוחרת לב-ארי לאפיין את הזהות המתגבשת בקרב המהגרים הללו הוא "טרנס-לאומיות"; זהות הנוצרת ממיזוג מאפייניהן של כמה קהילות עמן באים המהגרים במגע, כשרק אחת מהן היא בישראל. המעברים המהירים והנוחים בין מדינות והיכולת לבקר בישראל ולשמור על קשר עם המתרחש בה בעזרת חידושי הטכנולוגיה והתחבורה, מסייעים, על פי מחקרה של ד"ר לב-ארי, ליצירת זהות טרנס-לאומית.
המאמר השישי והאחרון הוא מאמרו של חובב רשלבך. כפילוסוף וכאמן ממשיך רשלבך לחפש אחר ההסבר הפילוסופי לתהליך ההבנה של יצירת האמנות. במאמרו "על עמימות הביטוי האמנותי, 'דרגת האפס' כגבול והצדקת 'ציר-ההבנה'", הוא מתמודד עם התזה הסטרוקטורליסטית של יאקובסון, המניחה את תפקידם של ציר הברירה וציר הצירוף בתהליך הסמנטי, ומבקש להתווכח עמה בעזרת מונחיו של הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת', היונקים אף הם מתורות בלשניות סטרוקטורליסטיות. המאמר מציב אתגר בפני הקורא, ובפרט בפני קורא שאינו אמון על דרך החשיבה הפילוסופית ועל תורות סמנטיות סטרוקטורליסטיות. רשלבך מבקש למקם רגע מסוים, חוויה מסוימת, בגבול הדק שבין ברור ללא-ברור על 'ציר ההבנה'. הוא מנסה להתמודד עם הטענה שלכאורה בין הברור והטעון-משמעות ללא-ברור והחסר-משמעות צריך גבול כלשהו מוחלט. מעין אפס. אלא שהאפס הוא בו-זמנית מוחלט ואינסופי. זהו גבול שמאפשר לַזהות ולַנבדלות להתקיים במשותף (ולו רק באורח זמני). הדיאלקטיקה הזו בין שני קטבי 'ציר ההבנה' מייתרת לדעתו של רשלבך את הצורך בשני הצירים שמציג יאקובסון בעקבות דה-סוסיר.
נראה כי כותבי המאמרים בגיליון זה בקשו להגדיר עצמם בתחומים שגבולם הוא פרי מוסכמות חברתיות והגדרות מקובלות; תחומים שגבולם מועתק, משתנה, מטשטש ומתמזג כאשר עולם הדעות, עובר תמורה.

אופיים המטפורי-סימבולי של הגבולות שנדונו במאמרי "שולחן עגול" שפותח את סוגיית הגבולות לשאלות של תרבות וחברה קושר בין המאמרים לבין שני המחקרים המוצגים ב"במה למחקרי שדה". מחקרה של ד"ר יעל גילעת, "דור שנות השמונים באמנות בישראל" פותח ומספר על פריצת הגבולות והמוסכמות האמנותיות שרווחו בישראל עד שנות השבעים והוא ממשיך ומוסר שרבים מאותם פורצי דרך של שנות השמונים הם היום נותני הטון במוסדות השונים המכשירים את דור האמנים הבא. כלומר, פורצי הדרך הפכו לקובעי הטון, שאולי צעירי הדורות הבאים יפרצו את 'תיחומיהם' כדי להציע אפשרויות חדשות. המחקר מבקש למפות כיוונים ותמורות בזיקה לתהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים בישראל של אותה תקופה, תוך הבנת משמעותם של תהליכים אלה על התפתחותו של עולם האמנות בישראל.
מחקרם של ד"ר שרה קלימן ומר יעקב ליברמן "מחקר פעולה במרכז הלמידה 'מעיין' – המרכז למשאבים ייעוץ והכוונה" מלמד אותנו על התהליך שעברה המכללה בעקבות שינויים מבניים וארגוניים שחייבו פריצת גבולות, תמורה בחלוקה לתחומי-אחריות, שבירת הגדרות מוסכמות מימים ימימה ושינוי הרגלים מושרשים. מרכז הלמידה "מעין" צמח מתוך מכלול של "מוקדים" ו"מרכזים" נפרדים זה מזה למערכת אחת, ששולבה במרכז משאבי המידע של המכללה, בספריה, והצמיחה עצמה כמרכז סיוע ותמיכה מקיף וכוללני בתחומים מגוונים. התהליך לא היה נטול אילוצים, קשיים ומתחים ודרש למידה רבה. ממצאיו של המחקר הובילו גם להמלצות להמשך פיתוח מרכז הלמידה ומכאן חשיבותו.

במדור "ביקורות ספרים" נסקרו שבעה ספרים פרי כתיבתם של אנשי סגל אורנים. כל ספר הוצג על ידי מחברו ולווה בסקירה וחוות-דעת של עמיתים.

זו ההזדמנות לקרוא לכולכם להגיש מאמרים פרי מחקריכם והגותכם לגיליון הבא, השלישי, של כתב העת "אורנים", שנושאו המרכזי הוא "מקום":

"מקוֹם מוּקם ומְמוּקם בין אנשים, בתוך מושגים, ופותח את עצמו בכך לשונות ולהשתנות, ליחסיות תרבותית, ולהמצאה אנושית בלתי-נדלית" (גורביץ', 2007, 11).

לנושא מקום משמעויות רחבות והוא מאפשר דיון בסוגיות מעולמות תוכן מגוונים מאד.
הנושא מעלה שאלות שעוסקות בסביבות חיים פיזיות ויחסי הגומלין בינן לבין היצורים החיים בהן, וכן לשאלות הקשורות להיווצרותם של מקומות ונופים ולתהליכי התפתחותם. הוא מזמין דיון בשאלות פיזיות, פוליטיות וכלכליות של תכנון ועיצוב מרחבים, יישובים ונקודות בנוף.
הנושא כרוך בשאלות תרבותיות וחברתיות העוסקות בשייכות וזיקה למקום, בתפקידם של מקומות בעיצוב זהותם של פרטים וחברות, בהשפעתם של מעברים בין מקומות על יחידים וקהילות ואף בהשפעתו של המקום על תהליכים המתרחשים בקבוצות.
המקום והחלל מעסיקים את עולם האמנות והספרות בניסיונם הבלתי פוסק לתפוס זוויות, קווים ומשמעויות במקומות, מרחבים וחללים ברגעים קפואים או בעיתות זרימה ותמורה.

יש לסוגיית המקום חשיבות גם במערכת יחסי הגומלין בין יצירה, חלל תצוגה ומרחב תפוצה, מיקום המתבונן/קורא ותהליכי ההבנה שהוא עובר.
המקום הוא אחד מכינוייו של האל ביהדות ומכאן פתוחה הדרך להתייחס למושג דרך עדשת המחשבה היהודית לדורותיה ודרך עדשת הפילוסופיות של דתות אחרות.

מקום הוא שייכות וכמיהה,
מקום הוא השתרשות ועקירה,
מקום הוא מוגדרות נוכחת והתייחסות לאין סוף,
מקום הוא תביעה והוא זכות אך הוא גם התניה ומחויבות,
מקום הוא קביעות ועוגן והוא סימן ואפשרות למעברים אפשריים,
מקום הוא ממשות וגם אשליה,
מקום הוא התפכחות ומלכוד והוא נגיעה בחלום,
מקום הוא כל מה שאני כן ומה שאני לא,
מקום הוא סוג של אנחנו והוא מסמן של האחר.

ראו הנחיות ב"הנחיות לכותבים".

הגיליון הרביעי, שיצא לאור בראשית תשע"ב, יעסוק בנושא שפה.

בברכת קריאה מהנה!

המערכת