קוראים יקרים.
גיליון זה של כתב העת דברים מוקדש לבחינתה של תפיסת האחריות על אופניה ומופעיה השונים.
במדור המרכזי שולחן עגול מובאים 14 מאמרים.
חניכים במוסדות תָּקוּן לנוער משויכים לקבוצת בני נוער חריגים שנקלעו למצבי עבריינות וסטייה חברתית וזקוקים עקב כך לטיפול חוץ. תחומי אחריותם ותפקידיהם של המדריכים החברתיים בפנימיות אלה רחבים ביותר וכוללים גם חלק מתפקידי הטיפול ההורי. יעקב ראובן ערך מחקר מקיף, ראשון מסוגו, על הפעלת הסמכות של מדריכים במהלך אירוע משמעתי במוסדות אלה ובחן את הענישה כדפוס התגובה המובהק שלהם המופעל כלפי חניכיהם והתופס אותם כמי שאשמים במצבם. מול דפוס זה מעמיד ראובן סגנון סמכות הכרוך במתן הסברים והמבוסס על פתיחות לקבלת האחר והשונה. ראובן מנתח את הסיבות הסביבתיות והאישיותיות לשימוש בכוחניות במהלך מפגשי המשמעת ומציע מחקר שיבחן משתנים היכולים להשפיע על התרבות הארגונית והאקלים החינוכי במוסדות אלו.
האם פעוטות וילדים צעירים מגלים דאגה ואחריות כלפי הזולת? שואלת עדנה אור בסקירה מלומדת של מאמרים העוסקים בקונבנציות התנהגותיות של ילדים בגיל הרך ובודקים שורשים ומאפיינים של התנהגויות פרו-חברתיות. אין תמה שהיכולת להבין את האחר וליצור אמפתיה כלפיו היא משימה מורכבת עבור פעוטות. שורה של מחקרים בדקו ומצאו שיש להקדים את הגיל בו מופיעים ניצנים ראשונים של התנהגות מוסרית לשנה וחצי לערך, כאשר לדפוסי ההתקשרות התוך משפחתיים ולהקשר התרבותי ישנה השפעה על הבניית האישיות הפרו-חברתית כבר בגילאים הצעירים.
שירלי שויער ונורית גור-יעיש סוקרות במאמרן שלוש תאוריות התפתחותיות מרכזיות העוסקות בקשר מורה-תלמיד: התקשרות, הכוונה עצמית והתאוריה האקולוגית, ומעמתות אותן עם מסמכים רשמיים של משרד החינוך. סקירתן מעלה כי טיב המפגש בין המורה לתלמיד, הוא משמעותי להתנהלותו הרגשית והחברתית של התלמיד בכיתה ולהישגיו האקדמיים ככל שסביבת היחסים תהיה לסביבת למידה. במסמכי משרד החינוך, לעומת זאת, מצוינת הצייתנות כדרך בה יפנים התלמיד התנהגויות נאותות, ונראה שמדיניות משרד החינוך מכוונת לשפה של תפקוד לימודי, התנהלות אינסטרומנטלית בבית הספר ורגולציה של עבודת המורה.
האם המניע לרצח בנות זוג נובע מאפיוני אישיות והשקפה בדבר הזכאות לשליטה הגברית באישה, או שיש מקום מכריע לא פחות לתפקידם ולאחריותם של קונבנציות חברתיות ומסרים תרבותיים בהבנת המניע לרצח בנות זוג. רוחמה גוסינסקי מציגה שאלה מטרידה זו ומתמודדת עמה באמצעות מחקר שערכה בקרב 18 גברים שרצחו את בנות זוגן. היא מוצאת שההסבר לפשע חמור זה נשען על חבירה בין מאפיינים אישיותיים ודפוס היחסים שנוצר בין בני הזוג לבין השקפותיהם של הרוצחים בדבר גבריות, שייכות, אהבה ונשיות שהן תוצר תרבותי וחברתי שבא לידי ביטוי בזיהוי של גבריות שאינה יכולה להכיל בתוכה שבר או חולשה.
מי האחראי על הרוע בסיפורי ספר בראשית? שואל מיכה רואי. אלוהים או האדם? האם זה רוע לבו של האדם המניע אותו להתפתות ולהיכשל מבחינה מוסרית או שמא זו השרירות האלוהית חסרת הפשר המעידה על חוסר הצדק בעולם והמטילה את האדם אל תוך סבך ללא מוצא? רואי מציג דילמה זו בתארו ובנתחו שני צמדי סיפורים: האחד, סיפור גן העדן וסיפור קין והבל, והשני, סיפורי שרי (שרה) בבית פרעה. רואי תוהה על הסתירות שבתוך צמדי הסיפורים שניתן למצוא להן פתרון רק לכאורה, ושלמעשה הן מטלטלות את הקורא מסברה אחת למשנה ללא פתרון. השאלה מיהו בעצם הנושא באחריות לכשל המוסרי נותרת כחידה, כמו גם התהייה על מקור הרוע.
עופר קצ'רגין מביא את תמצית מחקרו הדן בהתחזות של סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ללקויי למידה, ומציג תופעה זו כבריחה מאחריות. קצ'רגין מנתח את ההנמקות בהן מצדיקים הסטודנטים את ההתחזות ואת הרטוריקה הפסידו-ערכית בה הם משתמשים כדי לייצר פטור ערכי מאחריות ולהצדיק את היתרון המפלה שנפל בחלקם. משמע, הזכות שלהם להצלחה חייבת להיות מובטחת. קצ'רגין טוען שתופעה זו משקפת אקלים שלטוני, תרבותי וחינוכי המקדש נוחות אישית והצלחה בכל מחיר ומוצא לכך סימוכין רחבים בהתנהלות מערכת החינוך בכללה, כמו גם בהשכלה הגבוהה לשדרותיה.
ערגה הלר מתחקה במאמרה אחרי הסרט גבעת חלפון אינה עונה כמקרה מבחן, ובהקשר למופעים וייצוגים תרבותיים נוספים, היוצר ומשקף את ההיפוך שחל בשנות השבעים בערכים המרכזיים של החברה היהודית בישראל. הסרט, המשופע במצבים קומיים, גרוטסקיים וסטיריים הופך בדרך משעשעת ושנונה את קידוש הצבאיות והגבריות לפתטי, מפרק את הדימוי העצמי של החברה בישראל כקולקטיב מגויס העשוי ללא חת, ומציג את אי-האחריות כערך נוכח ותקף בהוויה החברתית והתרבותית.
אריאל פרידמן מצביעה על הכשלים המוסריים שבהם מטפל הסרט שש פעמים בנושא הרגיש של תקיפה מינית. עמדתה של פרידמן נשענת על ניתוח הסרט, השפה הקולנועית והאסתטיקה שלו. היא מראה בין השאר, כיצד באמצעות אסתטיקה בנוסח של פרסומות, יוצרים יוצריו של הסרט מציצנות פורנוגרפית המנטרלת אפשרות של התייחסות מורכבת ואנושית לדמויות בסרט ובמכוון לדמותה של הנאנסת. הנרטיב בסרט, מסבירה פרידמן, יוצר מעין הצדקה לתקיפה המינית ולהשתקתה של הנאנסת. על כן היא מציעה לתווך את הסרט לתלמידים באמצעות מודל הניתוח של הלגה קלר המפורט במאמרה.
ניבי גל-אריאלי מציגה במאמרה את שני גורמי השלטון המופקדים על החינוך הממסדי: משרד החינוך והרשויות המקומיות. השאלה המוצגת היא כיצד מחולקת האחריות ביניהם אל מול ההמלצה בדבר המדיניות של ביזור הסמכויות שהומלצה על-ידי ועדות בדיקה שונות. זאת מתוך הנחה שהחלתה תאפשר מעבר לעיסוק בצורכיהם של מי שנמצאים בקצה היעד השלטוני. הניתוח שמציגה גל-אריאלי מוכיח בעליל שעל-פי לשון החוק ומהלכי ביצועו, קיימת כפיפות של הרשויות המקומיות למשרד החינוך, והביזור נותר בתחום המוצהר בלבד.
אלון האס בוחן את האפשרות להרחבת ההתבוננות בתופעת כשל הניהול העצמי. "כשל בניהול עצמי" מתייחס לתסמונת של תלמידים המתקשים להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל האקדמי שלהם. האס מנתח ומבאר באמצעות הדגמות את האופנים בהם מטפל באמנות מתבונן במטופל ובתופעה, ומסייע בפיתוח הניהול העצמי באמצעות הגישה הפנומנולוגית. נקודת המוצא של גישה זו היא התייחסותו של המטפל לתפיסת האחריות במהלך המפגש שלו עם המטופל תוך כדי העברתה, או הבנייתה ההדרגתית כאופן התנהגות לידיו של המטופל.
הפרויקט הדמוקרטי ניצב בפני קושי מתמשך כיצד לפתור את הניגוד והמתח בין הנחת היסוד בדבר הצורך באזרחים ערניים, פעילים ויוזמים, לבין האופן בו תופסת עצמה המערכת השלטונית כמנהלת ללא זעזועים מיותרים. הלל וורמן המציג במאמרו קושי זה, מצביע על מערכת החינוך בכלל ועל מקצוע האזרחות בפרט, כאחד מהסוכנים החברתיים שנדרש להתמודד עם סוגיות עקרוניות ומעשיות שנויות במחלוקת. וורמן מציע לשם כך דרך דיון סוקרטית דיאלקטית המטלטלת באופן מודרך את התלמיד מעמדה אחת להיפוכה, מקנה לו בכך אוריינות פוליטית ומציגה בפניו את האפשרות וההיתכנות של פתרונות המתחשבים בהגיונות מנוגדים.
אכן, אמנים צריכים "לקחת אחריות" על המציאות בתוכה הם יוצרים, כך טוענת האמנית אסנת אוסטרליץ באבחנה אסטרטגיות פעולה שונות של אמנים, כולל היא עצמה, הפועלים במרחב האמנותי. אוסטרליץ בוחנת את האמן בסטודיו כמייצר שייכות לסביבתו, דרך האמן המעורב בקהילה ועד לאמנים העוזבים את עולם האמנות בשל הירתמותם לפוליטיקה. חלקו העיקרי של המאמר מוקדש לביטויי האחריות ביצירתה האמנותית של המחברת על פני מנעד של גישות ותקופות כיוצרת וכמורה לאמנות.
עזגד גולד דן בתפיסת האחריות כפעולה היוצרת זיקה בין יוזם הפעולה למשמעויותיה של פעולתו בהתייחס למצב מסוים, או לאחר המושפע מפעולה זו. עיקר דיונו עוסק ברבדים השונים של מושג האחריות בתחום העיסוק ברפואה. גולד מציג את ההיבט המשפטי של הזיקה הטיפולית בהקשר של דיני נזיקין ומרחיב היבט זה לתפיסת האחריות הרפואית ומחויבותו של הרופא המטפל כלפי מטופליו וכלפי החברה. מול היעדר מדיניות ענישה ממוקדת בנוגע לאחריותו הנזיקית של הרופא, מביא גולד את האבחנה מהמשפט העברי בדבר "רפואה אחראית" המאפשרת להרחיב את תפיסת האחריות הרפואית כמימוש של שליחות ובודק בהקשר זה את הדילמה של אחריות החברה כלפי רופאיה.
שאלת הקשר בין פוליטיקה וכלכלה לסביבה והגנה על הטבע – החי והצומח, עולה במובהק ממאמרו של אורי שיינס המציג בפנינו את הדיונה של חולות סמר – אותו חלק של הדיונה הנמצא בערבה בישראל – שהיא ייחודית באשר למבנה שלה, למגוון המינים ולמגוון הגנטי המצויים בה. שיינס מתאר את המחקר המתקיים במעבדת שדה מיוחדת זו ואת שלל הגילויים המפתיעים והמרתקים שנתגלו בה. כל זאת נוכח הגזרה שהושתה על-ידי רשות מקרקעי ישראל להשתמש בחול לצורכי בנייה. ארגוני סביבה, תושבי האזור, חוקרים וסטודנטים מאורנים נאבקים מזה זמן על שמירת אוצר טבע ייחודי זה. מאבק מתמשך ונחוש זה, טוען שיינס, הוא ביטוי לאחריות משותפת ולעשייה שיש להמשיכה.
על תפיסת האחריות בחינוך שוחחנו עם פרופ' יוסי שביט וד"ר שלמה סבירסקי, כל אחד מהם חוקר חשוב בתחומו ואיש עשייה. בחנו אִתם את השאלה האם בפועל מקיימת המדינה באמצעות מוסדותיה את אחריותה לשוויון בחינוך. את תשובותיהם תקראו בשיחות. חשוב לדעת שכאשר שאלנו אותם על מידת השפעתם, כאנשי מחקר וחינוך, על מקבלי ההחלטות, ענה כל אחד מהם בשלילה.
במדור המראה שעל הקיר, אנו מביאים שלושה מאמרי דעה קצרים המזמינים תגובה בפורמט האלקטרוני של גיליון זה הנמצא באתר של מכללת אורנים.
ניבי גל-אריאלי קובלת על כך שמורים המועסקים כעובדי קבלן ואינם מוגדרים כ"עובדי הוראה", הם חסרי כל כיסוי ביטוחי במקרה של תביעה משפטית וגם על כך שלאמתו של דבר עבודת המורים בכללותה אינה מוסדרת בחוק.
ירון זליכה מתאר את סרטו של ניסים דיין אור מן ההפקר (1973), שגם כיום הוא אקטואלי מתמיד בשקפו את חוסר המוצא של הלכודים בעוני, עוני המייצר בדידות וניכור במדינה שאינה רואה את ענייה.
אודי מנור מציג את הביקורת של פול קרוגמן על מילטון פרידמן, עמית ובר פלוגתא, שוויתר על אחריותו האקדמית בהתגייסותו הנמרצת לטובת דוקטרינת כוחות השוק החופשי, זאת למרות שדוקטרינה זו הוכיחה עצמה שוב ושוב ככישלון חרוץ.
המדור ביקורת ספרים וסקירת ספרים חותם את הגיליון ובו מוצגים בקצרה ספריהם של מרצים באורנים שראו אור בתשע"ד.
לשלושה מהספרים הקדשנו מאמרי ביקורת: בראשית הייתה השואה; משמר העמק לא תיפול; הדרמה של האחר המיתי.
אתם מוזמנים לכתוב לכתב העת דברים.
קול קורא לגיליון השמיני שנושאו "גוף" מופיע בסוף גיליון זה.

קריאה מהנה,
נעימה ברזל