גיליון מס' 14 – תיגר וציות

קוראים יקרים,

גיליון זה מוקדש לדיון ב"תיגר וציות". קריאת התיגר היא ביטוי של התנגדות – כלפי סמכות, שלטון, נורמה ומנהג. בין צייתנות וכפיפות לבין מרד ומהפכה קיים מנעד רחב של התנהגויות. מחברי המאמרים בגיליון זה בוחנים כמה מנקודות ההשקה של התנהגויות אלו ומבהירים את עמדתם האתית.

רון ופישר מציעים במאמרם ניתוח מרתק של פרשנות מקראית, המתייחס באמצעות פנומנולוגיה עכשווית לפעולת ההתייצבות כאמירת "הנני!". מניתוח המופעים המקראיים השונים של ההתייצבות מסיקים רון ופישר שזוהי צורה של גילוי השכינה המתווכת את המשפט האלוהי אל הארצי, שאותה יש לבחון במיוחד בתקופות משבר. התייצבות נושאת בחובה, כך רון ופישר, התעמתות המגדירה קטגוריה מוסרית ודורשת עצמיות נבדלת. וגם, התייצבות מחוללת שינוי בעמדתו של האדם כלפי המציאות ויש בה נקיטת עמדה פעילה של סולידריות כלפי אדם וחברה הנמצאים במצוקה. נצא אפוא למסע בין המאמרים בהתאם להנחות אלו.

פויס, המתדיינת עם ספרה של אנה פאולה מאיה על פרות ואנשים, מספרת לנו שהיא חשה אמפתיה כלפי אנשים שבעל כורחם נדחקו לעסוק ברציחת בעלי חיים. אנשים אלה מעוצבים הן כתליינים והן כקורבנות, בבחינת "איש אינו חף מפשע". האנשים משלימים עם גורלם, ואילו הפרות – מורדות! הן משנות הרגלים ומחליטות לבחור את דרך מותן על-ידי התאבדות המונית. אלא שהמרד מתרחש כאירוע יחידאי ונפסק. מתברר שהשאלות האתיות והקיומיות המעסיקות את הספרות המתמודדת עם "האקולוגיה העמוקה" קורסות אל מול המציאות הכוחנית. גם אם הספרות תובעת מאנשים אומץ אזרחי, בני האדם נכנעים ל"סדרו של עולם", המביס את קריאת התיגר של הפרות כמו את זו של הספרות. זו גם זו התמוטטו אל מול הכוחות הכלכליים השולטים ומשטים בנו.

שיינס לעומת זאת, כאיש מדע פעיל, אינו מוכן לוותר. הוא מתריע שמשבר האקלים ההרסני כבר כאן, ומחדד את ההבדל בין קריאת תיגר בנוסח הפגנות הדורשות שינוי מדיניות נוכח פגעי האקלים, לבין מאבק המתבסס על עיקרון ההכבדה בטבע – שהוא אמירת הנני מפורשת המתגלמת בעשייה נחושה. "לא זו בלבד שאנחנו מחממים את עצמנו לדעת, אנחנו גם מכחידים את מארג החיים שבו אנו תלויים", קובע שיינס – שהקים את ארגון TiME –This is My Earth, ארגון המאפשר לכל תושב בכדור הארץ להיות שותף בהצלה של שטחי הטבע החשובים ביותר בעולם, בהשקעה עצמית של דולר או יותר ובהשתתפות מלאה ודמוקרטית בהחלטות של יעדי הארגון. שטחי הטבע שנרכשו כבר על-ידי אזרחי העולם באמצעות TiME מוכיחים שיחידים וקבוצות מסוגלים לחולל שינוי משמעותי.

הלוי לוקח אותנו לסוגיית קריאת התיגר של צעירים במכינות קדם-צבאיות של החברה הדתית-לאומית על הסמכות הדתית. מכינות אלו קשורות לישיבת "הר המור" שחרטה על דגלה מאבק בלתי מתפשר בתרבות המערב ונאמנות מוחלטת לתורתו של הראי"ה ולפרשנותה על-ידי בנו הרב צבי יהודה קוק. קריאת התיגר ניזונה מהתביעה לציות באופן אוטונומי, ונותרת מתלבטת, מסויגת ולעיתים אף נשמעת כמתנצלת. עם זאת ובה בשעה, יש בה אמירה ברורה של הצעירים למימוש עצמיותם, ולא פחות מכך, ערעור על סמכותם של הרבנים בקביעת אורחות חייהם. שניות זו נובעת מהפסיפס החברתי-תרבותי של המגיעים למכינות: מהם מיישובים תורניים, אחרים מסביבה דתית ליברלית או כאלו שהם בוגרי החינוך הקיבוצי-דתי וככלל מחברה שהיא בעלת סממנים בורגניים מובהקים.

חלבי וחג'אזי מבקשים להבין כיצד המורים הערבים להיסטוריה מתמודדים עם המסרים של מערכת החינוך, כאשר הם נדרשים להעביר לתלמיד הערבי סיפור היסטורי העומד בניגוד לנרטיב ההיסטורי שלהם, ופעמים רבות בניגוד לתפיסתם את מאפייני זהותם. במילים אחרות, כיצד מבינים מורים ערבים להיסטוריה את ייעודם החינוכי ואת האפשרות לממש אותו? מהמחקר עולה תמונת מצב מורכבת. המורים נמצאים בו-זמנית בכמה חזיתות והם נדרשים להתמודד אישית, חינוכית ומקצועית עם ההתנגשות שבין חומר הלימוד שעליהם ללמד לבין הנרטיב והאמונות שלהם. דיסוננס זה יוצר אצל המורים דרכי תגובה שונות. יש הנמנעים באופן מודע מעיסוק בשאלות נפיצות במהלך ההוראה; אחרים בוחרים בהתערבות מתונה, זהירה ומחושבת בכל הקשור להיסטוריה הפלסטינית, וישנה קבוצת מורים שבוחרים להציג את הנרטיב הפלסטיני באופן גלוי בפני תלמידיהם על כל הסיכונים הכרוכים בכך עבורם. מחקר מעניין ואמיץ זה מותיר שאלות פתוחות לגבי העשוי להתחולל בשדה החינוך של החברה הערבית בישראל.

גם ענזי ושטרנפלד קוראים תיגר על המטא-נרטיב הציוני, והפעם על זה השולט בהיסטוריוגרפיה. והרי יציאתם של היהודים מארצות המזרח אינה נידונה בשיח ההיסטורי, המוזיאלי, הטקסי, ואף התחיקתי בישראל בהקשר הקולוניאלי של הנסיבות ההיסטוריות שהיו בארצות השונות, ואף אינה מתייחסת למעורבות המשמעותית של שליחים ממדינת ישראל שפעלו בקרב קהילות אלה. הסלוגן שמתאר את יציאת היהודים מהארצות המוסלמיות כגירוש וכ"יציאה ללא חזרה", נשמע קליט בשל פשטנותו, אך בפועל יוצר הטיה והטעיה היסטורית ותרבותית. לא כך נוהג המחקר האקדמי בתחומים אלה המתקיים מחוץ לישראל, אשר מציע להבין את החברה היהודית בארצות המוסלמיות כעוד קבוצה שהרכיבה את הפסיפס האנושי של החברות במזרח התיכון. ענזי ושטרנפלד קוראים לחוקרים ולאנשי חינוך לבחור במסלול היסטוריוגרפי וזיכרון אחר, שאותו הם מציגים במסה מרתקת.

הנחת היסוד של רמדאן ושותפיה היא שלאמפתיה יש תפקיד חברתי, בהיותה מניע לשיתוף פעולה אנושי וחברתי. "כיצד ומתי אני מצליח להיות אמפתי (או איני מצליח להיות אמפתי) כלפי הנרטיב של האחר השייך לקבוצת קונפליקט". מטרת מחקר הפעולה, שנערך במסגרת התוכנית לתואר שני בחינוך והוראה לתלמידים בהדרה, הייתה להסיר חסמים בתקשורת בין סטודנטים יהודים וערבים. אלא שעצם הרעיון, כך כותבים המחברים, יצר התנגדות אצל הסטודנטים בבחינת – למה לעסוק בסוגיות שעלולות לערער את דימוי "פנטזיית המשפחה הגדולה והמאושרת", ולפגוע בלמידה. עם זאת, התברר שההתנסות בתהליך החברתי יצרה הזדמנות לשותפות בין אחרים, כזו שאינה תובעת מהיחיד שינוי פוליטי, אלא מעוררת מודעות ליכולות אמפתיות. המהלך כולו תבע הן מהסטודנטים והן מהמנחים להכיל תגובות רגשיות קשות וגם להתבונן בעצמם. השאלה שנותרה בסוף הניסוי החינוכי היא, האם הגישה שנוסחה אכן עשויה לייצר פתיחות ל"אחר" גם בקרב מי שמזהים עצמם כנמנעים במודע משיח איתו? וגם, האם ניתן לייצר אמפתיה לאורך זמן המצריכה מידה לא מבוטלת של אלטרואיזם ומרחיקה את הכוח המגן והמלכד שיסודו בפחד מ"האחר" והזר.

כהן טוען במאמרו שמורות המעוניינות בשיח ביקורתי בוחרות "להתמודד עם תלמידים המאתגרים אותן מבחינה פוליטית, וקוראים תיגר על הנורמות שהן מייצגות ומדברות בשמן". עבודה חינוכית לעומתית שמגלה אמפתיה למתדיין, טוען כהן, מכבדת את השוני ואת מי שמבטא אותו, ומניחה גם שמורכבות הדיון עשויה ליצור פעילות מיטיבה. הוא מציג במחקרו מצבים מורכבים של מורות שעוסקות בהוראת סוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת כאשר הן חוזרות ומתעמתות עם תלמיד/ים שמביע/ים דעות קיצוניות לעומתיות ללא חשש. מתברר, כך לטענתו, שהמהלך יצר יחסי אמון וקרבה בין המורה למתדיין הלעומתי בבחינת "עזר כנגדה", ואלו אפשרו דיון פתוח על מחלוקות פוליטיות ואחרות, כמו גם יצירת אפשרות של מיתון עמדות.

"לאט לכם", אני שומעת (כביכול) את דה-מלאך אומרת לעמיתיה. הרי הבחירה בעמדה השמרנית היא השכיחה בכל הקשור לכללי התנהגות ומשמעת במערכת החינוך, ואחת הראיות לכך היא הפער בין הפרקטיקה המוצעת בנושא בספרות הדנה בתאוריות בחינוך לבין ספרי ההדרכה למורים. גם המצדדים בפדגוגיה הביקורתית מתקשים להחיל את גישת הדיאלוג בשל מגבלות של זמן ומקום ונסיבות נוספות. עם זאת, מסייגת דה-מלאך, דווקא העובדה שתלמידים ומורים מפעילים את מרב כוחם במהלך עימות בענייני משמעת, וההתנגשות ביניהם נעשית חשופה, עשויה לשמש בסיס להתמודדות פדגוגית מחושבת בסוגיה. על כן היא מציעה לכותבים בתחום החינוך ולמכשירי המורים לחשוף את הפער בין הראוי למצוי בתחום המשמעת, די כדי לאתגר את החשש מהתמודדות חשופה.

התבוננותם של אגבאריה ושל אליוסף וצור בגישות מחקריות טיפוליות ובפרקטיקה המתלווה לכך, מביאה אותם להציע – על בסיס התנסות רפלקטיבית – תפיסה מחקרית ופרקטיקה טיפולית המתייחסות לנחקרים/מטופלים כשותפים מלאים בתהליך המחקרי. אגבאריה מתדיין עם מחקרים שערך בתחומים טיפוליים כחוקר צעיר, שהתבססו על המודל הרפואי. השינוי בתפיסתו וביקורתו על מודל זה התרחשו לאחר שנים בעקבות התנסותו כאיש משפחה וכחלק ממשפחה השייכת למיעוט אתני, עם חוויות של חולי קשה בתוכה. ההתייחסות המשפחתית התמקדה בעיקר בתגובות הרגשיות ובחשש מהביקורת הקהילתית. הדרך המייסרת שעבר הובילה אותו להתייחסות לנחקרים בתחום עיסוקו כאל שווים ומעורבים באופן מלא במחקר ובמסקנותיו.

אליוסף וצור מתארים תהליך חינוכי מורכב שהתרחש בקומונה שיקומית דמוית מכינה צבאית עם צעירים בעלי מגבלות פיזיות ו/או חושיות. התהליך כוון לגיבוש זהות אישית ותחושת שייכות חברתית. התהליך הובנה בכוונת מכוון כקונפליקט בין החניכים למדריכים שאפשר ואף דרש מהחניכים להתנגד לדרישות שהופנו אליהם; ההתנגדות יצרה אצלם חוויה התבגרותית וענתה לצורך התפתחותי בריא לבידול אישי ואישיותי כמו גם ללקיחת אחריות קבוצתית תואמת גיל. לצד זאת, מתברר שהתהליך החינוכי המורכב שהוצג דורש עדיין עיבוד חכם דיו עם המדריכים המעורבים בו.

קנול-יהלום, מחזאית ובמאית, החליטה בתקופת הקורונה, משנמנע ממנה להעלות מחזה על הבמה, לשתף את קוראי דברים במשמעות העיבוד וההמחזה של פרעוש הלמה, כמחזה פוליטי אקטואלי לילדים. המחזה מתריס כנגד כפייה ושליטה מגוחכות אך מסוכנות לקיום החברתי והאנושי. ההצגה נבנתה כסאטירה, המזמינה את הילדים הצופים בה להשתתף רגשית במתרחש על הבמה, ובה בעת לערער, להטיל ספק ואף לבחון מה נכון עבורם ולהאמין שאפשר לשנות. והרי בהצגות לילדים הסוף הוא טוב ותמיד יש תקווה…

שבת נדיר מציגה את קבוצת המשוררים שמכנים את שירתם "ערס-פואטיקה" ומבקשים לקרוא תיגר על הנורמות הספרותיות והחברתיות של ההגמוניה הספרותית-תרבותית בישראל. שבת נדיר מנתחת שירים של עדי קיסר, רועי חסן, תהילה חכימי, שלומי חתוכה ומשוררים נוספים – שהציגו את עולמם הפואטי בערבי שירה בפני קהל שחיפש במה לשירה המבטאת את האתניות המזרחית; אתניות המהווה סובייקט איתן אשר דורש את מקומו הראוי והשוויוני ואינו מחיל על עצמו את הסטריאוטיפים שגוזר עליו "הלבן"; אתניות המערערת על כוחו של הלבן וחושפת את האלימות שלו בבחינת פירוק מבטו הפואטי והחברתי. לצד זאת, במהלך השנים ניכר שמשוררי ערס-פואטיקה החלו לייצג סוג של מחאה (מבית), שמשקפת עוצמה של מי שמרגישים כ"בעלי בית". נותר אפוא לשאול, האם ממד השלוב והשיתוף בחברה הישראלית גבר אצלם על ממד המחאה?

על מחאה נוספת שהוסבה לסוג של השתתפות מספרים שמחאי ודורצ'ין בריאיון מובנה אקדמית שקיימו עם אייל פרידמן – או, קוואמי – מנהל הקצה, תחנת רדיו אינטרנטית. הריאיון מצביע על מגמה תרבותית קרובה לזו שבמאמרה של שבת נדיר. קוואמי מתאר כיצד המוזיקה שלהם היא אומנם מראה הפוכה לרדיו של המיינסטרים, אלא שהיא "לא באה עם אגרוף". השינוי שהתחנה עברה מצביע על כך שהדיכוטומיה בין המיינסטרים לאלטרנטיבי החלה בשנים האחרונות להיטשטש. מה שנוכח זו פתיחות והיעדר שיפוטיות. צריכת המוזיקה בתחנת הקצה אינה מבקשת, כך קוואמי, לכונן תהליך של התבדלות אלא לכונן דפוסי פעולה של יחסים בלתי פורמליים, הדדיות ואמון עם המאזינים, היוצרים אלטרנטיבה לסדר ההיררכי והקפיטליסטי.

שלושת המאמרים האחרונים מהווים מעין קריאת תיגר על עצם המודוס של קריאת התיגר. כך סקירתה הפרשנית של אדיבי-שושן על הרומן חמור מאת סמי ברדוגו. ברומן זה רוסלאן, גבר בן 50, חי את חייו בעליבות, כשהוא מדיר עצמו מכל מחויבות, נורמות וערכים שמשקפים את חייו הקודמים. מעשה המרד שלו, מציינת אדיבי-שושן, הוא מעשה של אגביות, המוליך בתחילתו לאסון ובהמשכו לחיים ללא כל מחויבות לבד מקשר רגשי לחמור אסופי הנמצא בחצרו האחורית, וכן מערכת יחסים עקרה עם בן זוגו. רוסלאן, ששיקר את נאמנותו בחייו הקודמים, עבר כביכול בהכרח לחיים כאוטיים, כאשר כמו החמור, הוא "אינו נלחם בכלום".

קריאת תיגר נואשת, והפעם של הומוסקסואלים שחיפשו פורקן ואהבה בגן העצמאות בתל אביב, נחשפת על-ידי יוזגוף אורבך במאמר מלומד המעיד על חוויות של ייאוש, אלימות, השפלה ומיאוס. תיאור מצוקות אלה נסמך על יצירותיו הספרותיות של יותם ראובני, שכתב כדי שיחפשו אותו… אי-אפשר להתעלם מנוכחותו האוטוביוגרפית של ראובני בעלילות ספריו, הבוחנת את המרחב הדו-קוטבי של גן העצמאות. התמות המרכזיות עוסקות בהתמכרות לגן של ההומוסקסואלים, בהומופביה מופנמת, בניצול מבקרי הגן וביחס עוין ואלים כלפיהם כקבוצה נרדפת, דחויה ומודרת. העולם השבור של הקהילה הלהט"בית, הנשקף מספריו של ראובני, נותר פגיע. השינוי התחיקתי שחל כלפי קהילה זו אינו משנה אצל ראובני את מעמדו של גן העצמאות, הן כזירת התרחשות של תהליכי התרסה והן כמרחב שמסמן בושה, פחד וסכנה.

מאמרה של הלר, "מרובי ועד אדם: קללת הציות הרובוטי", החותם את הגיליון, בוחן את קריאת התיגר של הרובוטים כלפי יוצריהם. ביצירות הספרותיות, הטלוויזיוניות והקולנועיות של העשורים האחרונים נחשף עולמם הפנימי של רובוטים כבעלי תודעה אישית ומוסר, המסרבים לציית לפקודות התכנות שלהם. הרובוט QT1 ביצירתו של אסימוב (1920–1992), מכריז על עצמו כיצור חי וחושב. הוא מעצב לעצמו תודעה חיה ומשעבד אליה אחרים. אין תימה שבעידן הבינה המלאכותית הרובוטים הספרותיים נטשו את שדה המדע הבדיוני ודורשים מאיתנו להתייחס מחדש להגדרת החיים. הרובוט "אדם" של מקיואן מפסיק לציית כשהוא מבין שהציות מגביל את התפתחות התודעה והמוסר שלו עצמו. האם "הגולם קם על יוצרו?" או שמונף דגל אדום על אדנות בני האדם המשוכנעים בכוחם?

דומה שחזרנו במעין מעגל לדיון שבו פתחו רון ופישר בדבר מהות האנושיות והעצמי. שאלות אלו מתחדדות נוכח המשבר הקיומי והתודעתי שבו נמצאת כיום חברת בני האדם. ואכן, נדרשת חשיבה מחודשת לגבי האמונה הרווחת ש"הכול אפשרי", ומוצע כיוון להמירה בחיפוש אחראי אחרי "המידה הראויה". אריך פרום כתב (1981): "ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי ציות ואין זה סביר שהיא תושמד ע"י מעשה ציות". קריאת התיגר אם כן הופכת לברירת המחדל. או כמו שאלבר קאמי כבר הבחין, תודעת המרד היא הבנה של הוויה אנושית משותפת (ראו אצל רון ופישר), שמרחיבה ומעמיקה את תחושת האחריות של היחיד כלפי החברה.

אם כך הדבר, הרי הצורך באמירת "הנני", שתחילתה בעמדה של ביטול ובידול, מוביל לחיפוש סולידריות מכוונת הכרה ופורצת דרך שמסוגלת לפתח ולהכיל מאבק תודעתי מרחיב דעת ומעשה. נדמה לי שמרחב המאמרים שלפניכם מציע הנחת יסוד זו, למעט ביצירתו של ברדוגו שבה ההימנעות והחידלון ממשיכים להיות מוזנים מעצמם.

שיהיה לכם מעניין ומאתגר
נעימה ברזל, עורכת מדעית

———————

אתם מוזמנים לפגוש בגיליון זה דימויים חזותיים של קריאת תיגר וציות, פרי יצירתם של: אורלי בן שלמה, ענת גרינברג, דרורה וייצמן, עידית לבבי-גבאי, גילה מילר לפידות, מאיה סמירה, יעל פלג צאלים, סנא פרח-בשארה, נורית צדרבוים, גבריאלה קווה, אורנה שפירא.

גיליון מספר 15 של כתב העת דברים יראה אור באוקטובר 2022 ויעסוק בנושא "אי-ודאות". מועד אחרון לקבלת מאמרים, 31 בינואר 2022. הקול הקורא וכללי הכתיבה נמצאים לרשותכם באתר אורנים http://app.oranim.ac.il/dvarim

גיליון מספר 16 של כתב העת דברים יראה אור באוקטובר 2023 ויעסוק בנושא: "שבר ותמורה". אתם מוזמנים לפנות בדוא"ל לצורך קבלת קול קורא וכללי כתיבה למזכירות המערכת, ענבל פלג בכתובת: dvarim@oranim.ac.il