גיליון מס' 12 – כבוד

קוראים יקרים.

אנחנו מתכבדים להביא לפניכם את גיליון מספר 12 של כתב העת דברים המוקדש לנושא "כבוד". כינסנו בו 12 מאמרי מחקר, מסה אחת ושני דיווחים על פרויקטים מעוררי כבוד.

בשפה העברית, המושג "כבוד" כולל בתוכו משמעויות שונות, בעוד שבשפות אחרות יש להן מונחים נפרדים. המונח dignity מתייחס בעברית, כך קמיר בגיליון זה, ל"כבוד סגולי" שהוא ערך מוחלט שאינו תלוי בשום משתנה, ומתייחס באופן אוניברסלי-שוויוני לכל אדם מעצם אנושיותו; את המונחrespect (מתן כבוד) מפרשת קמיר כ"כבוד מחייה" ואת המונחhonor – כ"הדרת כבוד". רוטנברג בגיליון זה, מפרשrespect כ"כבוד מדרג". אני נוטה לייחס את ה"כבוד המדרג" ל-honor ואף אשתמש במינוח זה בסקירתי. בערבית, המושג "כבוד" מתואר באמצעות מספר מונחים (ראו אצל נשיא בגיליון זה), הבולטים ביניהם הם 'שַרַף', 'עִרְד', 'אִחְתִרַאם' ו'כַּרַאמַה'. המילה 'אִחְתִרַאם', מקבילה למילה respect ומשמשת בספרות הפסיכולוגית לתיאור מערכות יחסים, בעוד המילים 'שַרַף' ו'עִרְד' מקבילות ל-honor, ו'כַּרַאמַה' מקבילה ל-dignity.

מדוע אם כן בעברית ישנו רק מונח אחד – "כבוד", המייצג משמעויות שונות? לכך לא מצאתי תשובה, לכן אני מרשה לעצמי להעלות השערה. בדתות המונותאיסטיות ישנן מצוות ואיסורים המגדירים את ההתנהגות הראויה שמכבדת את בורא עולם ומחייבת את התנהגותם של המאמינים. הפרה של מצוות אלו נתפסת כפגיעה בקודש. שמא אם כן, חוזקה של המסורת היהודית לאורך אלפי שנים, המגדירה פגיעה בכבודו של אדם ש"נברא בצלם…" כפגיעה בקודש, היא זו שיצרה את החיבור הבלתי נמנע בין תפיסת הכבוד האישי והחברתי לבין ביטויי הכבוד כלפי אלוהים, ואין זולתה – זולתו.

ההכרה בכבוד האדם הפכה לתנאי יסוד לקיומה של החברה הראויה לאחר מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה. מימוש כבוד האדם, מתבטא במתן זכויות וחרויות המעוגנות בחוקה או בחקיקת יסוד לכל בני האדם בחברה נתונה. אנו מזהים שכבודם של אנשים נפגע או נרמס כאשר קיימת כלפיהם אפליה ממוסדת גלויה או סמויה, וכאשר ניתן לסמן התנהגויות מזלזלות ומשפילות של יחידים וקבוצות כלפיהם. משמע, השפלה היא מעשה מזוהה ומכוון הפוגע בתחושת הכבוד העצמי של הנפגע. חברה מתוקנת הרואה בכבוד האדם עיקרון יסוד, תפעל למניעת התנהגות משפילה באמצעות איסור אפליה בחוק או איסור על עינויים בחקירת חשודים בפשע (קרמניצר ו-ורובל בגיליון זה). אך נוהגיהן של חברות ומשטרים שמוגדרים נכון לימינו כדמוקרטיים, משתנים נוכח שינויי העיתים ו"רוח הזמן" שמלובה על-ידי תפיסה ואמירות גזעניות, ואף יוצרים איום ממשי על ההסכמה הרחבה שהייתה קיימת במשטרים אלו ובישראל בכלל זה, בדבר כבוד האדם.

ניתן לומר שרצייתו החברתית ואִפשורו התחיקתי של כבוד האדם מאופיינים גם כתנאי הכרחי לקיומם של "הדרת כבוד" ו"כבוד מדרג" בחברות דמוקרטיות כל עוד הן אינן מקדשות היררכיה חברתית (ראו אצל קמיר, רוטנברג, קרמניצר ו-ורובל בגיליון זה). מיטל נשיא שמיפתה את תפיסת הכבוד על-פי ידע של אנשים, הסיקה בין השאר שה"כבוד המוסף" שהוא פרואקטיבי ויזום לצורכי הזולת, מותנה בהכרה בכבוד הבסיסי של כלל בני האדם. בישראל למשל ניתן לזהות כ"כבוד מדרג" את היחס שהמדינה והחברה מעניקות לתרומתם של המשרתים בצבא. יחס זה מתבטא לא רק בממד ההצהרתי והטקסי, אלא גם בתגמולים מסוימים שנקבעו בחוק. דומה שגם "אנשים מן היישוב", ובוודאי אם הם יהודים, נתבעים להתייחס ל"כבוד מדרג" זה בשם האתוס הלאומי. לטעמי, גם אם ניתן לזהות את המבנה ההיררכי של מִדרג הכבוד בין הנופלים על ביטחון המדינה לבין הרוגי תאונות דרכים, עדיין ניתן לומר שביטויי "כבוד מדרג" זה אינם סותרים את שוויון ערך כבוד האדם. העניין מובהק יותר כאשר "כבוד מדרג" מזוהה כ"כבוד חברתי". כאשר אנו קמים בפני אדם מבוגר מאיתנו באוטובוס, או כאשר חברי הכנסת קמים לקראת כניסתו של נשיא המדינה לאולם המליאה, יש בכך משום חיזוק כבוד האדם בחברה דמוקרטית. אומנם היסטורית, מושג ה"כבוד החברתי" קדם למושג כבוד האדם (המונחDignitas בלטינית פירושו כבוד חברתי-מעמדי). אך ככל שהתגבשה והתמסדה התפיסה הדמוקרטית, אובחן והוגדר כבוד האדם כציווי קטגורי בלשונו של קאנט או כאקסיומה שאין עליה עוררין. כך עד לעשור האחרון של המאה הנוכחית הגדוש בפופוליזם, במדיניות המחזקת לאומנות ובדלנות ובפולחן המבטל את הצורך והנחיצות בחתירה לאמת. הדוגמה הנוכחת בחיינו כאן ועכשיו היא חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו שנחקק ב-1994 אל מול חוק-יסוד חוק הלאום שנחקק ב-2018.

אך כאשר "כבוד חברתי" פועל כמתנשא ובוטה אל מול היעדרן או חולשתן של מערכות בקרה ואף מתהדר בשמם של אתוסים תרבותיים ולאומיים, הרי הוא פותח דלת רחבה לפגיעה שיטתית בכבוד האדם (ראו במאמריהם של קמיר, קרפ, קרמניצר ו-ורובל). ישנם בעלי אמונות חברתיות הטוענים להצדקת כבוד האדם רק כלפי מי שמשתייכים לאותו אתנוס, או תרבות משותפת. דומה שהביטוי השגור "כבדהו וחשדהו", המזהיר מפני הזר, מעוגן בתחושות ומסורות המבקשות כביכול להגן על מבנים חברתיים או לאומיים מפני מי שמאופיינים כאחרים. לא ניתן להימנע מההבנה שכך נוצר נתיב חלקלק שמוביל לסימונם כנחותים מלכתחילה של חברות ויחידים השונים מאיתנו. תופעה זו ששכיחה במצבי אי-ודאות חברתיים, פוליטיים וביטחוניים, עלולה להטעין את ה"כבוד המדרג" בעוצמות ריגושיות המצדיקות תפיסה גזענית.

דומה גם שלגיטימי לשאול מדוע להגביל את ערכי כבוד אדם לצורת החיים של בני האדם בלבד. כלומר, האם כשאנחנו מדברים על מתן כבוד לבעלי חיים אין אנו בעצם מדברים על מתן כבוד לעצמנו ומרחיקים את הכבוד מבעלי החיים על-ידי כליאתם (ראו במאמרו של צבל בגיליון זה). הדבר מתבטא בדיבור על כבוד כערך כללי מרוחק מבלי לחשוב על כאבם של בעלי החיים. והרי בממד הסמלי ישנם בעלי חיים מועדפים, כגון הצבי שמסמל בתרבות היהודית חופש וחירות, מונצח בתפילות ובסמל דואר ישראל, וגם נתפס כמקביל לכלל ישראל – "הצבי ישראל על במותיך חלל". אך בפועל, הצבי הוא בעל חיים נכחד.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתח דיון מעניין בהגות ובמשפט בשאלה כיצד ניתן להגן על זכויותיהם של ילדים לאחר שמיליוני ילדים נפגעו במלחמה, ורבים מהם נותרו יתומים, חולים ועזובים. בגיליון זה אנו מפנים זרקור (ראו מאמריהם של שנר ודוידוב), למפעלו החינוכי המיוחד של יאנוש קורצ'אק שתבע מאיתנו לראות בילד אדם שלם ובחייו כאן ועכשיו את תכלית קיומו. קורצ'אק היה מההוגים שמשנתו שימשה בסיס להצהרה הראשונה בדבר זכויות הילד מ-1924. ניתן לומר שתפיסת החינוך הדמוקרטי אוחזת בהיבטים מסוימים של אמונתו החינוכית של קורצ'אק. בגיליון מוצבת אמונה חינוכית זו מול תפיסת החינוך האנתרופוסופית (ראו גולדשמידט בגיליון זה), המבקשת להעצים את "הדרת הכבוד" אצל ילדים בשיטה חינוכית מבוקרת המסמנת ערכי תרבות גבוהה ומכוונת לחישול רוחם של הילדים כמייצגי ההומניזם הצרוף. האם מהלך חינוכי זה אינו בעצם מתייחס לכבוד כאל יוקרה המושגת בעמל רב והנשענת על אידיאולוגיה מוצקה? והנה הטענה שהאידיאל הליטאי-חרדי הוא לימוד תורה רוחני טהור, המנותק מתגמולים גשמיים כל שהם, גם אם היא נכונה עקרונית, אינה מוותרת על סממני היוקרה. היון מתאר במאמרו בגיליון זה, כיצד נוצרה שפה בציבור החרדי-ליטאי המחזקת את מערך הכבוד הפרטיקולרי המיוחד בו נדרשים הפרטים לרכוש כבוד ולייצר פערי סטטוס מתוך הכרה כי פערים אלו שומרים על הזהות והמבנה הייחודי של חברתם. שגיב (ראו בגיליון זה), מוצא את טענת היוקרה במוקד חווייתם ותודעתם העצמית של מוזיקאים המדגישים בבחירותיהם ואורח חייהם את יוקרת הסטטוס המקצועי של הקומפוזיטור על פני המחנך למוזיקה המגדל נגנים ויוצרים צעירים.

נשאל אפוא, האם התביעה לכבוד כיוקרה והאדרה מפסיקה בשלב מסוים לבטא ערך אוניברסלי דווקא משום שחירותו של כל אדם נתפסת כמאיימת על קיומם של הנבחרים ובעלי היתרון, וזאת כאשר העניין תקף הן ביוקרה מולדת וגם בזו הנרכשת מתוקף של שליטה או הגמוניה תרבותית. שאלה זו עולה אם בעקיפין או במישרין מהדיונים בכמה מהמאמרים שהוצגו דלעיל, ולא פחות אצל רייכרט (ראו, בגיליון זה), המנכיח באופן שעשוי לעורר מחלוקת אצל העוסקים במדע בדיוני וסייברפאנק, שאומנם בני האדם – אנחנו, נידונים לשעבוד ולמחיקת האנושי בשל הישגי המרוץ הטכנולוגי יודע הכול, אך אין אנו מוכנים גם במצב זה לוותר על אנושיותנו וכבודנו.

עניין הכבוד הלאומי גדוש הסמלים והטקסים נידון במאמרים שונים בגיליון ובאופן מובהק אצל רוטנברג הטוען שגם אם נתפסים שיקולי הכבוד כשריד ארכאי במניין הגורמים לסכסוכים פוליטיים, אין להתעלם מהיות הכבוד מרכיב הדורש התייחסות חכמה ורגישה בפתרונם. זאת משום שהכבוד הלאומי מהווה אינדיקציה חשובה ביותר לעולם הערכים והאמונות של טועניו. להבנתי יש לומר שהיצמדות ליוקרה כמבטאת תחושה ונקודת אחיזה להעצמתה של אומה כקולקטיב אורגני מטעינה את עצמה בסמלים וטקסים בעלי עוצמה רבה. עניין זה מתחבר אצלי לסיפור שנהגתי לספר לסטודנטים להיסטוריה על מעמד החתימות על הסכמי שלום/כניעה שהתנהל בקרון הרכבת ביער קומפיין, והיה טעון בתחושות ובטקסיות של נקמה והשפלה. למזלה של אירופה כולה נהרס הקרון, כנראה בשלהי מלחמת העולם השנייה.

ויש שנשאל האם כאשר ברור מי הם בעלי ההגמוניה התרבותית, שמא ניתן בכל לזאת לרכוש בחזרה את כבוד האדם? על-פי החלוקה האתנית הקיימת בהכשרת מורים במשרד החינוך, ישנן מכללות ליהודים ומכללות לערבים. חלבי, שבדק את השפעתה של הוראה בערבית בתואר השני במכללה המלמדת בעברית, הוכיח בעליל בגיליון זה שהוראה בשפה הערבית לסטודנטים ערבים במכללה יהודית שיפרה באופן ניכר את תחושת הכבוד העצמי של הסטודנטים, כמו גם את יכולת השתלבותם החברתית והאקדמית.

חשבנו במה אפשר להיאחז. לא היינו צריכים ללכת רחוק. פתחנו את הגיליון במסה מלומדת של יהודית קרפ שמציעה מבנה שלם, נהיר וכמעט ניתן אף לומר, פיוטי, על "ליבת כבוד האדם". ובנוסף, נענו לקריאתנו שני מחוללי שינוי שיצרו נוכחות פעילה של כבוד האדם בתוך קהילה בה אנשים שונים זה מזה בשפתם ותרבותם חווים את עצמם ללא כחל וסרק, "עירומים" מיוקרה, מ"כבוד מדרג", ומ"הדרת כבוד". קראו נא את סיפורה של פינצו'בר שהקימה בית ספר לילדים חולים המאושפזים במרכז הרפואי הדסה, ואת סיפורם של שחף ואלטמן על כבוד האדם והנגשה תרבותית בבית החולים בני ציון.

שיהיה לכם מעניין ומאתגר
נעימה ברזל, עורכת מדעית

——-

גיליון מספר 13 של כתב העת דברים יראה אור באוקטובר 2020 ויעסוק בנושא: "על הזיכרון וחבליו". גיליון זה יהיה פרי עבודתה של קבוצת מחקר. גיליון מספר 14 יוקדש לנושא "תיגר וציות". אתם מוזמנים לפנות בדוא"ל לצורך קבלת קול קורא וכללי כתיבה למזכירת המערכת, ענבל פלג בכתובת: dvarim@oranim.ac.il