המעבר מבית-ספר יסודי לחטיבת הביניים: הצעה לתוכנית התערבות לימודית להיכרות עם העדות והדתות השונות במעבר לחטיבת הביניים – הנדיה ענתיר

תושבי הכפר מג'אר הנם בני שלוש דתות: דרוזים, נוצרים ומוסלמים. הם נבדלים גם בהיבט התרבותי משום ששוני עדתי מתבטא גם בשוני תרבותי. הגברת המודעות למאפייני העדות השונות ויצירת קרבה חברתית בין בני העדות תוך יצירת  אקלים התומך ברב-תרבותיות, נחשבות, בעיני, כמטרות חינוכית אשר יסייעו לתלמידים לבצע מעבר חלק מבתי הספר היסודיים לחטיבת-הביניים.

חוסר האיזון בחלוקת תלמידי הכפר מבחינת השתייכותם העדתית לבתי הספר היסודיים, מקשה על המעבר שלהם לחטיבת הביניים ועל המפגש הראשון שלהם עם תלמידים מעדות ותרבויות שונות. אוכלוסיית התלמידים בבתי הספר היסודיים אינה מאוזנת מבחינת השייכות העדתית. בי"ס יסודי ג' קולט רק תלמידים דרוזים; בי"ס יסודי א' קולט תלמידים דרוזים אך רוב התלמידים בו הם מוסלמים; בי"ס יסודי ב' קולט תלמידים מוסלמים, דרוזים ורוב התלמידים בו הם נוצרים; בי"ס יסודי ד' קולט תלמידים דרוזים, חלק קטן מתלמידיו נוצרים והרוב מוסלמים; בי"ס יסודי ה' קולט תלמידים דרוזים ומוסלמים. בסיימם את כיתה ו' בבתי הספר היסודיים, עוברים התלמידים לחטיבת הביניים אשר קולטת את כל התלמידים מכל העדות. חשוב לציין שעבור חלק גדול מהתלמידים, רק במעבר לחטיבת הביניים מתקיים המפגש הראשון שלהם עם תלמידים מעדות אחרות.

על הספר: אריה יופה – "יומן מלחמה עברי-ברית המועצות 1945-1941" עורכת ד"ר אביבה אורפז – פרופ' נעימה ברזל

יומנו של אריה יפה, לימים חבר קיבוץ יקום ואיש מרכזי בתנועת השומר הצעיר בארץ, נכתב בתקופת הפליטוּת שלו בברית המועצות בין השנים 1945-1941. אריה וחבריו (מנשה, מישקה צבי ובצ'קה), חניכי השומר הצעיר בווילנה היו בני שמונה עשרה כאשר פלשה גרמניה ביוני 1941, לשטחי השליטה הסובייטית במזרח אירופה. היומן נכתב בתחילה כיצירה משותפת בבחינת "חובת כתיבת יומן" ולאחר שהחבורה נתפרדה, עם התגייסותם של חבריו, המשיך אריה בכתיבה כאשר זו עוברת משפת ה'אנחנו' לשפת ה'אני'. היומן כולו נכתב עברית, אך הוא גדוש במונחים ומינוחים השייכים לעולמה הצבאי והאזרחי של ברית המועצות, ובנוסף ישנם בו שמות אישים, מקומות, אירועים, שללא מלאכת הפענוח המורכבת והיסודית של אביבה אופז ואלתר אופיר, לא ניתן היה להבינם ולקרוא את היומן ברצף. אריה מספר וסוקר את חייו בשטחי הספר של ברית המועצות אליהם נדד בניסיונו החוזר והנשנה להתגייס לצבא הסובייטי. היומן גדוש פרטים המאירים ומנהירים פרק עלום בהיסטוריה של מאות אלפי יהודים שנדדו מפולין, ממזרח פולין, מביילו-רוס ומאוקראינה, עם וכחלק מנדידת העמים הגדולה של האוכלוסיות הסובייטיות בעקבות הפלישה הרצחנית של צבאות גרמניה הנאצית. הספר מסתיים כאשר אריה מספר על ניסיונותיו להתוודע לגורלם המר של משפחתו ובני עירו ולחבור לשרידי אנשי התנועה בניסיון למצוא דרכם לארץ ישראל.

ייחודו וחשיבותו הרבה של יומן זה הוא בכך שהוא סוקר פרק היסטורי שלא נחקר עדיין באופן שיטתי. ומשום שקיים ספק רב אם בכלל ניתן יהיה ליצור תמונה מקיפה היסטורית של תקופת הפליטות בברית המועצות, בשל הריבוי והפריסה הרחבה של סוגי הפליטות ובשל מיעוט המידע הקיים, הופך יומן זה לנדבך חשוב בהבנה ההיסטורית.

צורכי סטודנטים ערבים במכללה להוראה ומידת קליטתם בה – ד"ר מרי תותרי

השכלה גבוהה נחשבת לאחד האמצעים החשובים לניעות חברתית-כלכלית בחברות מודרניות (שגיא ואחרים, 2002). חוקרים רבים טוענים שבני המיעוט מייחסים חשיבות יתרה לרכישת השכלה גבוהה, יותר מאשר בני הרוב מפני שהם רואים בה מנוף לשיפור מצבם הכלכלי, החינוכי והפוליטי בחברה (Astin et al. 1991 ). טהיר (1985) טוען שהשכלה גבוהה הפכה לאחד הכלים המרכזיים עבור האוכלוסייה הערבית בישראל בעקבות השינויים הכלכליים, הפוליטיים וחברתיים שהתרחשו מאז קום המדינה. מרעי (1978) מוסיף, שהשכלה גבוהה הפכה ליותר פופולארית בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל בהיותה כלי למוביליות חברתית של הפרט וכלי להגשמת היעדים החברתיים והפוליטיים של הקבוצה כולה. ההשכלה נתפסה כדרך לפצות על האדמה והרכוש שהופקעו ואבדו, בעיקר בתקופת הממשל הצבאי. מאז קום המדינה חלה עלייה משמעותית ברמת ההשכלה של האוכלוסייה הערבית. עם זאת, יש עדיין פערים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית בממוצע הציונים בבחינות הבגרות, במדדי חינוך נוספים ובתשתיות של שתי מערכות החינוך (אבו-עסבה, 2005). מאז אמצע שנות התשעים נרשמה עלייה כמותית במספר הסטודנטים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה, במיוחד במכללות האקדמיות. עם זאת, שיעורם עדיין נמוך מאוד בהשוואה למשקלם היחסי באוכלוסייה.[1]  שיעורם נמוך במיוחד בתארים המתקדמים. בשנת הלימודים 2004-5 הגיע שיעור הסטודנטים הערבים הלומדים לתואר ראשון באוניברסיטאות ל-9.8%, לתואר שני 5% ולתואר שלישי 2.8%.

מחקרים עקביים מצביעים על כך שהסטודנטים הערבים נתקלים בקשיי הסתגלות רבים באוניברסיטאות ובמכללות, בהשוואה לסטודנטים יהודים. מחקר זה נועד לבחון את מידת ההצלחה בקליטתם ומעורבותם של סטודנטים ערבים במכללה האקדמית לחינוך אורנים. כמו כן נועד לאתר את צורכיהם בשילוב מוצלח יותר בעתיד וציפיותיהם מהמכללה בנדון.

'מפות נופיות' ושאלת הטריטוריה: דיון ביצירותיהם של אמנים עכשוויים יהודים ופלסטינים בישראל – ד"ר יעל גילעת

ציורי נוף מחד ומפות מאידך הם שני סוגי ייצוג שונים של המרחב ושניהם  מבטאים  מהלך של מירחוב הטריטוריה, קביעת ממדי השליטה, העצמה וסמכות על המרחב. מירחוב הטריטוריה הוא פועל יוצא של הבניית הנוף הפיזי, של קביעת צביונו אשר מממש אותו כמקום סימבולי. בעוד הטריטוריאליזציה של המרחב היא קביעת ריבונות על  השטחים וקשורה בהסדרים מדיניים,  ציורי נוף הם פן אחד  של תהליך רב שנים ביחסי אדם, חברה, טבע, יחסים המצטיינים בניצול, דיכוי  וניכוס. באמנות ישראל, משנות ה-60  של המאה ה-20 וביתר שאת בעשורים האחרונים, שאלות של זהות וטריטוריה זכו לייצוג מורכב חוצה מערכות סמנטיות באמצעות ייצוגי המפות וסימני גבול בעבודות שנעשו בתחומים שונים. "המפות הנופיות"  מסמנות תחום ביניים, ז'אנר היברידי בין מפה וציור נוף. הן נותנות  ויזואליזציה לקונפליקט בין  זהויות לאומיות ותרבויות חצויות, שמסרבות להתאים עצמן למרחבים מדומיינים של המפות הפוליטיות. ניתן לראות במפות הנופיות ז'אנר בו נפגשים התיאוריה, הביקורת והיצירה.

בהיסטוריה המקומית של ייצוגי הנוף והטריטוריה,  המפות הנופיות  היו לביטוי של קונפליקט בין שתי אפיסטמות ובו בזמן  ייצוג של הקונפליקט הטריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים. נמצא שבאופן  עוקב  למדי להתפתחותו של מוטיב הנוף באמנות הציונית, גם באמנות הפלסטינית הנוף כמוטיב משמש בתפקיד מרכזי בהבניית זהות לאומית. הופעת המפות הנופיות בשנים האחרונות הפכה לתופעה נרחבת ומובחנת מציורי הנוף הן בשדה האמנות בישראל והן באמנות פלסטינית. מאמר זה יתמקד ביצירותיהם של אמנים יהודים ופלסטינים היוצרים ומציגים בישראל וינסה באמצעות בחינתן של מפות נופיות להתבונן בשינויים שחלו בשנים האחרונות בשאלת המקום בשדה האמנות בישראל, שדה המנהל שיח נוקב בשאלות נוף וטריטוריה מאז היווסדו בראשית המאה ה-20. 

מילות מפתח: ייצוג; טריטוריה; נוף; מיפוי; זהות לאומית

שירה כמרחב חינוכי אלטרנטיבי במסגרת הפילוסופיה הדיאספורית – ד"ר אריה קיזל

מאמר זה עוסק בבירור האפשרות ששירה תהווה מרחב חינוכי אלטרנטיבי במסגרת הפילוסופיה הדיאספורית אשר יוצאת כנגד בית כמקום של מנוחה, אמת מוחלטת או כמקום של קולקטיביזם  קונפורמי.

אפשרות זו נבחנת תוך התייחסות לעיקרי הפילוסופיה החינוכית הדיאספורית כפי שהיא מוצעת על ידי פרופ' אילן גור-זאב באופן הרואה את החינוך במובנו הרחב כמושג כולל במשמעותו החברתית והפילוסופית. לפילוסופיה זו השתמעויות חינוכיות והיא קשורה במידה רבה לאתיקה ולפילוסופיה החינוכית של הדאגה (caring ) על פי נל נודינגס אבל גם למושגי היסוד של מרטין בובר, ג'ון דיואי וקארל רוג'רס. במרכז האתיקה של הדאגה מצויים ערכים של נדיבות, עזרה, שאיפה כנה לרווחת הזולת, טיפול, טיפוח קשרי זיקה, קבלה של האחר. המאמר מציע את השירה כמרחב המאפשר נומדיות עשירה המכוננת עצמאות מחשבתית כנגד משטור הסובייקט והמעדיפה דינמיות על פני סטטיות. זהו מרחב אנושי שיש בו יציאה כנגד מציאות פוליטית קונקרטית ברגע היסטורי נתון. השירה הדיאספורית מאפשרת פיתוח יכולת עמידה עצמאית גם אל מול מוסדות חברתיים המבקשים לגייס את השירה לשירות הזיכרון הקולקטיבי בין שלל אתרי הדת האזרחית והחינוך המנרמל שלה.

מילות מפתח: שירה; פילוסופיה דיאספורית; חינוך-שכנגד דיאספורי; חינוך לגלותיות 

 

תפקיד הלקסיקוגרפיה הפדגוגית בהוראת השפה הערבית בבי"ס טכנולוגי – היפא סלמאן

חיבור זה עוסק בתפקידי הלקסיקוגרפיה הפדגוגית בהוראת השפה הערבית בבית ספר טכנולוגי, ובודק את האפשרויות של התלמידים לרכוש את השפה הערבית המודרנית הסטנדרטית MSA , לא רק דרך למידת חוקי הדקדוק, אלא גם באמצעות למידת מבנה המילון ודרכי השימוש בו, דבר המסייע להם מאוד ברכישת שפה תקנית ומגביר את המוטיבציה של התלמידים לרכישת השפה.

אוכלוסיית המטרה הייתה אוכלוסיית התלמידים בבית הספר הטכנולוגי עמל נצרת. התלמידים הם בעלי רקע סוציו-אקונומי קשה, ורמת הישגיהם נמוכה מאוד. נצפו בקרבם קשיי למידה, בעיות התנהגות ומשמעת, זאת בנוסף למוטיבציה נמוכה ללימודים. לכן הניסוי התייחס לאפקטיביות של שילוב מיומנויות מילון בהוראת השפה הערבית בחטיבה העליונה שלא נבחנת לבגרות.

על מנת להגיע למצב בו כל תלמיד יוכל לחפש ולמצוא מילים במילון, היה צריך ללמד את התלמידים את הטכניקות השונות של השימוש במילון רגיל או אלקטרוני. לכן היה חשוב מאוד לשלב את המילון בכל תהליך הלמידה וההוראה של השפה הערבית המודרנית הסטנדרטית בבית הספר.

האם השימוש במילון ערבי-ערבי בבית ספר טכנולוגי, מסייע לתלמידים ללמוד את השפה הערבית התקנית? האם אסטרטגיות של שימוש במילון בשיעורי ערבית גורמות לפיתוח אוריינות של השפה הערבית בקרב תלמידים שלא ניגשים לבגרות?

בניסיון לחפש תשובות לשאלות הללו, נערך ניסוי מיוחד במהלך כ-30 שיעורים אשר כלל ארבעה  שלבים: יישום; למידה; יצירה; הערכה.

קאמי המחבר כיוצר מעורב: שיח מתמשך עם 'הנפילה' מאת אלבר קאמי – פרופ' נעימה ברזל

במאמר זה אני מקיימת שיחה מתמשכת עם יצירתו של אלבר קאמי –  הנפילה, שנחשבת לאישית ביותר מבין יצירותיו הספרותיות. שיחות אלו מתפרסות ומתפרשות על פני משך זמן בחיי בו אני מתרגמת התבוננות אישית, היסטוריוגראפית וחברתית, אל ומתוך יצירתו של קאמי כיוצר מעורב.

קלמנס בן דמותו של קאמי בהנפילה חש ומבין מתוך התייסרותו שהווייתו של האדם מתקיימת נוכח האחר ושקיומו של האחר היא תביעה מתמשכת כלפיו. לצד זאת ובו זמנית, הוא חווה את חוסר יכולתו האפקטיבית לזהות את האחר כ'אחד מאתנו'. דהיינו, ליצור סולידריות של כאן ועכשיו במקום מוגדר, בנסיבות סוציו-היסטוריות קונקרטיות. את שתי אמיתות- תביעות אלו אני בוחנת במבט היסטוריוגראפי משלי אל מול עיגונה של פרשנות זו בביוגראפיה האישית של קאמי ובביוגראפיה הקולקטיבית של בני דורו.  זאת כאשר בזיהוי של יתרונה הכואב של התודעה הנוכחת ושל חוסר היכולת להיענות לזעקה המגיעה תדיר משום מקום ומכול מקום, יש גם משום כמיהה מתמשכת למקומות האפשריים של הפגישה השלֵמה של העצמי, עם הזולת, ועם מרחבי יופיו של הטבע.

מילות מפתח: זיכרון; עדות; וידוי; מרד; זעקה; בורגנות; אדם; אחר; גלות; גיהינום; שמש; שם; זעקה; תודעה

תפקידה ומקומה של ספרות הילדים העברית והישראלית בעיצוב תודעת הזהות של ילדים בבי"ס יסודי – עליזה שפירו

עבודה זו בוחנת את נחיצותה של ספרות הילדים העברית והישראלית ואת שפת הספר העברית בתהליך העשרת שפתו, בניית תודעת זהותו התרבותית והשתייכותו של הלומד לשפה העברית, לעושרה הלשוני ולאוצרותיה התרבותיים.

עבודה זו מתבססת על שתי הנחות יסוד. האחת הנה חוסר הנחת מהידלדלותה של השפה העברית הדבורה והכתובה, בארץ ובמערכת החינוך (רוזנטל, 2002; מאיר,2007; בר-אשר, 2001 ואחרים). בחינת נושא זה מעלה פולמוס רחב המוצג בעבודה. דיון הנוגע בשאלת הפערים בין שפת עבר, לעומת שפה עכשווית בעידן הגלובלי הדינמי. פולמוס המשתקף בראי היסטורי של התהליכים שליוו את תקופת תחיית השפה העברית, לפני כמאה שנה. אלה מהדהדים באופן דומה גם היום. הם מדגישים את חשיבותו של החינוך בהנחלת הלשון ובטיפוחה, כתשתית יסוד להנחלת מורשת היסטורית-תרבותית. שכן: "מפתח הזהב של החינוך העברי הוא הלשון העברית." (ביאליק, תרע"ז). הדלדול השפתי יצר בקרב תלמידים במערכת החינוך בישראל ריחוק וחוסר של הכרת אוצרות העברית ומכמניה. הבעיה באה לידי ביטוי בממצאים של מבחני הבנת הנקרא הארציים והבינלאומיים הנערכים בבתי הספר בארץ מהם עולה מיקומם הנמוך של תלמידי ישראל, ביחס להישגים המצופים וביחס למדינות המתפתחות. עבודה זו מציבה את בעיית הדלדול השפתי במוקד, וסוברת כמו חוקרים, הוגי דעות ואנשי חינוך בחברה הישראלית, שיש לבנות תוכנית חינוכית אופרטיבית – "פעולה ממלכתית" (בר-אשר, 2001).

הנחת היסוד השנייה בעבודה זו טוענת כי שפה עשירה הנה תשתית מרכזית ליצירת מרחב תודעה של זהות ותרבות. התמה המרכזית בעבודה טוענת, שמפגשי למידה מעמיקים עם יצירות איכות מספרות הילדים בבית הספר, עשויים להעשיר את שפתם של התלמידים, למלא את החסר ולסייע בגיבוש תחושת שייכות ובעיצוב תודעה של זהות ותרבות. לפיכך מוצעת בעבודה זו יחידת לימוד שנושאה הוא הוראת ספרות ילדים בגישה רב-תחומית כתשתית להעשרת  השפה ולעיצוב זהות אישית ותרבותית (שבייד, 1982; פרקינס, 1998; פויס, 2006 ואחרים), זאת משום שליצירה הספרותית אין תחליף. הן מבחינה רגשית, קוגניטיבית ולשונית והן מבחינה חברתית. ככתוב בתוכנית הלימודים של החינוך הלשוני: "ליצירות הספרות יש מקום ייחודי בשיח החברתי. הם מזמנים ללומד הכרה וידע של המורשת התרבותית ומפתחים דרכי חשיבה ודרכי שימוש שונות וייחודיות בשפה" (תוכנית הלימודים לחינוך לשוני, תשס"ג, עמ' 56).

"ארץ נוי אביונה": שירה ומקום בדיאלוג שירי בין לאה גולדברג לנתן אלתרמן – ד"ר חגי רוגני

המאמר מציג דיון השוואתי בין שני שירים הקושרים בין שירה למקום: "מכורה שלי" (1951) מאת לאה גולדברג ו"פגישה לאין קץ" (1938) מאת נתן אלתרמן. בשני השירים הדוברים הם זמרים-נגנים נודדים הרואים עצמם כיחידים-נבחרים המקדישים את חייהם לשירה, בשניהם יש פנייה לנמענת הקשורה בשירה ומעוצבת בהקשר טריטוריאלי, ובשניהם בולט מוטיב העוני. על רקע הדמיון בולטים ההבדלים: הדובר של אלתרמן זר בעולם שבו הוא נודד, זו של גולדברג נמצאת במולדתה; הנימה שלו – נלהבת, נימתה – אלגית ואירונית; אצלו תשוקה לוהטת שאינה באה לידי מימוש, אצלה – ארוס מודחק המוצא לפתע את הגשמתו ועוד.

טענת המאמר היא שהדמיון בין השירים מלמד על דיאלוג ביקורתי שמנהלת לאה גולדברג עם שירו של אלתרמן, ובו היא מבטאת את הרהוריה על שירתו ואת העדפותיה הפואטיות. מתוך התעמתות מרומזת עם הפואטיקה של 'כוכבים בחוץ', ואולי עם זו של אסכולת שלונסקי-אלתרמן בכלל, מציגה לאה גולדברג את הפואטיקה שלה, מלמדת עליה סנגוריה ותובעת את זכות הקיום שלה.

מילות מפתח: לאה גולדברג; נתן אלתרמן; מקום; ארס-פואטיקה

Improving Vocabulary Acquisition: Suggested Complementary Lexical Syllabus for Teaching English as a Foreign Language in Junior High School – חמדה רפאל

עבודה זו מציעה תוכנית לימודים ניסיונית לקסיקאלית לחטיבות הביניים הבאה להשלים את תוכנית הלימודים להוראת האנגלית שיצאה לאור בשנת 2000. ההתמקדות באוצר מילים נובעת מההכרה בחשיבותו ובתרומתו לרכישת כל שפה: שפת אם, שפה שנייה או שפה זרה. למרות הכרה זו, תוכנית הלימודים להוראת האנגלית כשפה זרה בארץ איננה כוללת תוכנית לימודים לקסיקאלית ועל המורים להתמודד עם ההחלטה איזה אוצר מילים חשוב ללמד בכל שכבת גיל. לפיכך, תוכנית הלימודים המוצעת מכוונת לסייע למורים בהחלטה זו באמצעות הצבת מטרות לרכישת אוצר מילים ודיון בהיבטים המתודולוגיים המחזקים את רכישתו.           

קביעת היקף אוצר המילים לרכישת השפה הזרה בחטיבת הביניים התבססה על הספרות המקצועית הממליצה על מינימום של 2,000 משפחות המילים התדירות ביותר בשימוש, כמטרה ראשונית להשגה לתלמידים פחות מיומנים בשימוש בשפה. מאגרי המילים הממוחשבים מספקים את הזיהוי המדעי של אותן 2,000 משפחות מילים ומחקרים קובעים שיש ללמדן במהירות האפשרית. אולם, מלבד תדירות, שלושה פרמטרים נוספים וחשובים השפיעו על  בחירת אוצר המילים המיועד לתוכנית לקסיקאלית זו: (1) מידת השימושיות של המילים בכיתה; (2) אוצר מילים המייצג את סביבת הלומדים, תרבותם וצורכיהם המשוערים; ו-(3) אוצר מילים שהנו קל לרכישה מסיבות שונות. לעומת זאת, מילים ברשימות ה-1,000 הראשון והשני שנמצאו כלא רלוונטיות ללומדים נופו מתוכנית לימודים זו. התוצאה הנה תוכנית לימודים המורכבת משתי רשימות המיועדות לשני שלבים עוקבים בחטיבת הביניים: הראשון אמור להסתיים עד מחצית כיתה ח', והשני בסוף כיתה ט'.