על ספרה של חמדה בן-איסטי: "A Lexical Syllabus for Teaching English in Junior High School: Improving Vocabulary Acquisition" – ג'נינה קהן-הורוביץ

Chemda Ben Isty provides the reader with an in-depth overview of state of the art theory underlying principles of foreign language vocabulary acquisition. Ben Isty's book is a treasure in its unique examination of vocabulary acquisition which is the essence of foreign language learning. More specifically, instead of investing precious resources on random vocabulary acquisition, Ben Isty shows how the English foreign language teacher might make use of frequency lists, focussing on the first 2,000 most frequent word forms together with other vocabulary such as culturally appropriate word forms, vocabulary important for classroom management, vocabulary that will increase students' motivation, vocabulary that is not too challenging from a phonological, morphological or semantic perspective, vocabulary that takes into account similarities and differences between the first and target languages and multiple word chunks. These lists were compiled into a lexical syllabus for teaching English in Junior High School. The author further claims that knowledge of this frequent list together with 1,000 less frequent word families will provide a sound basis for students understanding authentic texts.

על ספרו של אברהם מלמד:"רקחות וטבחות, המיתוס על מקור החכמות" – גתית הולצמן

ספרו החדש של פרופ' אברהם מלמד, רקחות וטבחות – המיתוס על מקור החכמות הוא, כפי שנאמר בפתח הדבר, "מחקר בהיסטוריה של הרעיונות" (עמ' ט). הרעיון או המיתוס אותו הוא חוקר הינה התפיסה לפיה מקור כל החכמות, דהיינו מכלול הידע האנושי לתחומיו השונים: מדע ופילוסופיה, אמנות ומלאכה  – מקורו ביהדות, וליתר דיוק – בתורת משה. רעיון זה מוכר לכל אוהבי מחשבת ישראל, חוקריה ולומדיה, משום תפוצתו האדירה. מלומדים, פרשנים, פילוסופים, מקובלים והוגי דעות לאין מספר העניקו לו ביטויים מגוונים. עם זאת, מעולם, עד הופעת הספר הנדון, לא נערכה סקירה כה מקיפה של מופעיו השונים של מיתוס זה, ולא נבחן מכלול הצורות אותן לבש ופשט במהלך ההיסטוריה.

על ספרה של גליה מאור: "חיינו מחייבים אמנות" – נעימה ברזל

ספרה של גליה בר אור, חיינו מחייבים אמנות, הינו מחקר רב-תחומי ובין-תחומי המציע תפיסה תרבותית שלמה בדבר אופן הקמתם של מוזיאונים לאמנות בתנועות הקיבוציות ודרך שזירתם בהוויית החיים, המעשה והיצירה בחברות אלו.

זהו מחקר מעמיק ויסודי המשייט ביד אמן בין הרבדים ההיסטוריים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, משלב ביניהם ומפרש בעיקרו של דבר את ההבדלים בין שני מוזיאונים: 'המשכן לאמנות' בעין-חרוד ו'בית וילפריד ישראל' בקיבוץ הזורע. דומה שמה שמוצג בפנינו היא הסוגה של היסטוריה אינטלקטואלית השוזרת לתוכה במרחב של חלל וזמן תצורות, מבנים והקשרי חיים המפענחים את הזיקות שהתרחשו בין חיי המעשה לחיי היצירה בחברות הקיבוציות.

על ספרו של מוטי זעירא :"מקומי" – משה שנר

ספרו של מוטי זעירא מקומי מציע סיפור דרך, לא מקום אחד, כפי שאפשר אולי להתרשם משם הספר, אלא דרך שבה הלך המחבר עם משפחת ילדותו, חבריו, בני המשפחה האוהבת שהקים ושותפיו לעשייה החינוכית. כיובל שנים מתוארות בספר בצבעי פסטל בהירים. מאורעות החיים נפרשים בפנינו בשפה בהירה וקולחת ואנו מוזמנים להביט דרך החלון שמוטי זעירא פותח בפנינו ולהתבונן בתמונות החולפות, כאילו מחלונה של רכבת נוסעת. הנגיעה בדברים היא נגיעה אוהבת, מלטפת דמויות רבות, אולם היא אינה נדרשת לשכבות עומק וממעטת להותיר קצוות פרומים. כדי להבין את הספר יש להצטרף למהלכו בדרך ובתחנותיה.

על ספרו של אהוד מנור: "ברל לוקר – דיפלומט ציוני וסוציאליסט אופטימי" – מוקי צור

 ברל לוקר היה מראשוני מפלגת פועלי ציון ברוסיה. הגיע למרכזי המפלגה החדשה וליווה אותה  עשרות בשנים והיה נציגה ודוברה, במיוחד לשאלות שעסקו בענייני חוץ. הוא פעל במסדרונות רבים כעוזרו של חיים וייצמן, כאיש מפא"י בארץ ובחו"ל. ניתן לומר כי ברל לוקר נכח בחדר הלידה הפוליטית של מדינת ישראל. הוא כתב מאות  מסמכים והיה  מעין סנגור של אומה במצוקה העומד בפני  בית דין שבו אין כל כך דין אלא אינטרסים סותרים בין אומות. כאז כן עתה, מנהיגיהן יודעים להיחשף בקטנותם ובדלותם. לוקר כיהן בכנסת השלישית והודח ממועמדותו לראשות כנסת ישראל, לא בשל חוסר התאמה, אלא משום שהיה  נציג של מפלגת הרוב.

המפגש בין היסטוריון לוחם ומעורב לבין דיפלומט של אומה ללא נשק בעת האסון הגדול ביותר בתולדותיה, מאיר עיניים ומעלה שאלות  היסטוריוגרפיות רבות.

 

 

 

על ספרו של ד"ר משה יצחקי "זמן טרופות" דואט – דורית פלג

מחברי הספר הזה בחרו לדייק כבר בכותרתו את הסוגה האמנותית שאליה הוא שייך: דואט. ולא בכדי. דואט – יצירה מוסיקלית לשני כלים, שיר ששרים אותו שניים; זה קורא מנהמת לבו וזה עונה, כל אחד מן השניים מביא את אמירתו שלו ומעורר מענה שיפיק מענה בתורו: לא במקרה רבים מהדואטים המושרים הם דואטים של אוהבים. לא נתפלא, אם כן, לגלות שגם הספר הזה הוא מיסודו סיפור אהבה: של שירה לציור, של ציור לשירה. זהו סיפור האהבה המרכזי, המוצהר, המתקיים בשירים שהולידו הציורים ובציורים שעוררו השירים. אך לא רק סיפור האהבה הזה מתקיים כאן.

מאחר שאני באה מִמַמְלכתן של מילים, אייחד את הדברים הבאים להן – כלומר, לצד של קובץ השירים בדואט שלפנינו. השירים הללו, כך אני טוענת, הם שירי אהבה במובן שהוא רחב יותר מזה שנזכר מעלה; וסיפור האהבה הרחב יותר שהם שייכים אליו מאפיין את מכלול שירתו של משה יצחקי. האהבה עלולה להיות נכזבת; לעתים היא פצועה, לעתים חוגגת, עולה על גדותיה; לא מעט ניכר בה חודה של אירוניה עצמית, ואירוניה המופנית אל מושאה. אך תמיד היא שם; במהלך הדברים הבאים אנסה להבהיר מה טיבה של האהבה הזאת שאני מדברת עליה, ומי או מה הוא מושאה.

חאנדלה – סמל הזהות וההתנגדות הפלסטינית – ד"ר מרי תותרי; ד"ר ארנון מדזיני

הקריקטורה החברתית והפוליטית מהווה כלי ביטוי באמצעי התקשורת. בעיתונים רבים מתפרסמות קריקטורות מידי יום, לעתים לצד מאמרי מערכת. במקרים רבים מצליחה קריקטורה טובה להמחיש רעיונות ולמסור אינפורמציה אשר לצורך ביטויים במאמר כתוב נדרשת השקעת זמן רבה יותר. הקריקטוריסט הינו עיתונאי המגיב על אירועי היום, מביע דעה בצורה ברורה ולעתים אף בוטה וסאטירית באמצעות הקריקטורה שלו. הוא יוצר היקשים בין נושאים פוליטיים וחברתיים לסמלים תרבותיים המוכרים לעמו ולסמלים בין-לאומיים המוכרים לכולם. כזה הוא הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי.

אל-עלי התפרסם בעיקר בזכות חאנדלה, דמותו המצוירת של ילד פלסטיני פליט המתבונן מהצד בעוולות הנעשות לעמו, דמות שהפכה להיות האייקון של המאבק הפלסטיני לעצמאות וחלק מהאיקונוגרפיה הפלסטינית.[1]

דמותו של חאנדלה, הישר, החביב, גלוי הלב, שנשאר תמיד נאמן לדעותיו ועקרונותיו ואשר מתנגד למניפולציות הפוליטיות באזור, מבטאת את המאבק הלאומי והיא שהפכה אותו לסמל המאבק הפלסטיני לצדק, להגדרה עצמית ולעצמאות. דמותו מהווה קריאה לכלל הפלסטינים להיות קשובים לאירועים המתרחשים סביבם ועידוד להמשך מאבקם נגד העוול שנגרם להם.

ביקורתו החברתית פוליטית של אל-עלי הביכה שליטים רבים במזרח התיכון, ואף יצרה לו אויבים מרים בעולם הערבי שאיימו פעמים רבות על חייו, ניסו לצנזר את עבודותיו ויש הטוענים שהיו גם האחראים לרציחתו בלונדון בשנת 1987.

מילות מפתח: קריקטורה; לאומיות פלסטינית; סכסוך ישראלי-פלסטיני; סכסוך ישראלי-ערבי

על ספרו של מיכאל (מייקל) עופר: "האב, הבן ורוח החופש" – פרופ' נעימה ברזל

ספרו של מייקל עופר, האב, הבן ורוח החופש, הוא מסע לפתרון חידת אביו שגדל אותו מרחוק ובריחוק. מייקל, הילד שהורחק מהבית בגיל 10 לקיבוץ בית אלפא משום שלפי ההנמקה שנמסרה לו, לא יכול היה להשתלב בבית ספר רגיל בירושלים, מנסה בגיל 70 עם צאתו לגימלאות, לגלות מחדש את אביו ולפצח את תעלומת נטישתו שלו על ידי הוריו. לנגד עינינו כקוראים, מתרחש עם קריאת הספר תהליך של גילוי בכל רובדי משמעותה של מילה זו.

הספר נע בין שלושה מישורי זמן: הראשון והשני, תקופת חיי המשפחה בגרמניה ושנות ילדותו בארץ, ותקופת כתיבת הספר, מובחנים בטווחי האירועים וההתרחשויות,  גם אם אינם מתוארים באופן לינארי. לצדן מובאים תיאורי התקופה השלישית המצויה בין הזמנים והמופעלת בהבזקים אל עבר קרוב או רחוק, כאשר אלו באים לאשש או לשלול את תהליך הגילוי וממצאיו. אפשר גם לחלק אחרת את הזמנים של הסיפור: ישנו זמן הכתיבה שהוא מיוחד בתיאור פרטי ההיערכות האישית לקראת הכתיבה: יצירת הבמה והתנאים שיאפשרו אותה, במעין טקס של חניכה כל פעם מחדש (וזאת כאשר ההזדקקות לכתיבה נוכחת כל הזמן). וישנו גם זמן סינכרוני, כזה המבקש להשוות ולבאר את שני סיפורי החיים, זה של האב וזה של הבן, מתוך מבחן משמעויותיהם. התנועה הזו בין שתי פרשות החיים (ולעתים אף שלוש פרשות חיים…), מנסה לייצר מעין השוואה ביניהן, כמו למשל מספר מייקל, שב-1948  הזיזו הוריו  "את הארון הגדול לעבר הקיר על מנת להישמר מפני רסיסי הפגזים הירדניים. שישים שנה חלפו, והנה יהודית (אשתו של מייקל, נעימה ברזל) מזיזה את הספה כדי להישמר מרסיסי טילים מלבנון". אביו כתב בבואו לתור את הארץ בשנות השלושים "שהקונפליקט יימשך הרבה שנים. אבא צדק, אבל אנחנו ממשיכים לחיות, וזה הזמן לצאת עם כל המשפחה לטוסקנה. את אהבת הבילויים באתרי נופש ובמלונות ירשתי מאמא [...]". (עמ' 196)

על הספר: "העברית שפה חיה" כרך ה'. עורכים: פרופ' רינה בן-שחר, פרופ' גדעון טורי, ד"ר ניצה בן-ארי – פרופ' מיכאל ניר

ראוי לשַבח את יוזמי סדרת הכינוסים "עברית שפה חיה" במכללת אורנים ואת ההוצאה של סדרת הפרסומים בשם זה. עתה מונח לפנינו קובץ נוסף של "עברית שפה חיה". זהו הקובץ החמישי בסדרה, ובו 22 מאמרים העוסקים בהיבטים שונים ומגוונים של הקשרים שבין לשון, ספרות, חברה ותרבות. זהו קובץ מדעי-מחקרי, וכל המאמרים המתפרסמים בו עברו שיפוט של אנשי אקדמיה. על עטיפת הספר צוין שהסדרה היא "בין-תחומית", ואכן תיאור זה מתאים לאוסף המגוון שלפנינו. הגיוון הרב ניכר הן בנושאי המאמרים הן בשמות המשתתפים ושיוכם המוסדי. כולם אנשי אקדמיה, חלקם ותיקים ומוכרים וחלקם חוקרים צעירים בראשית דרכם (אגב – יש להצטער על כך שהעורכים לא צירפו את רשימת  המחברים בציון השתייכותם האקדמית ותחומי המחקר שלהם).

עיון בנושאי המאמרים מלמד שרובם ככולם עוסקים בעברית בת-ימינו, הן זו המדוברת, העממית, הן זו הספרותית.  השם "עברית שפה חיה" אכן הולם את הקובץ: מתוכנו עולה התחושה שהעברית על מגוון גילוייה בדיבור ובכתיבה היא אכן חיה ונושמת, ועשויה לשמש נושא מרתק למחקר.

'בנות הלוויה' – תמונת דיוקן, כמקום עם נעלם – חובב רשלבך

במאמר זה אני מציג מעשה אמנות שלי על רקע הניתוח שערך הפילוסוף מישל פוקו לתמונתו של הצייר דייגו ולסקז – 'בנות הלוויה' (Las Meninas ).

באמצעות קריאה מפרדיגמת המבט (המכירה באמת יחסית התלויה במבט האנושי) פוקו מצביע על 'בנות הלוויה' כתמונה המייצגת מקום ורגע שהינם נקודת שבר אפיסטמי ביחס לפרדיגמת הייצוג (המניחה אמת מוחלטת, שהאדם מבקש לייצג אותה בסימניו), פרדיגמה שאפיינה את העידן הקלאסי. להבנתו, התמונה מייצגת מקום ורגע תרבותי המסמנים את תחילת העידן המודרני. באמצעות הניתוח אציג יצירה כמקרה שמאפייניו מקבילים לפרספקטיבת הניתוח הפוקויאני. מקרה שבו היצירה חושפת מקום סמנטי ייחודי המעמיד את הצופה בה  במקום חריג, בעל כוח ונוכחות ייחודיים מעוררי תהיות. במאמר זה אני מסתפק בהצגה אנלוגית של חומרי הדיון בהנחה שעצם ההקבלה מאפשר הבנה אינטואיטיבית של הטעם להשוואה.

מילות מפתח: 'בנות הלוויה'; מקום; דיוקן; ייצוג; מבט; סובייקט; אובייקט; מלך; אל; יהוה; חופש ביטוי; נעלם