יישום הוראת ההקשבה בבתי ספר יסודיים ערביים: מצב קיים ותוכנית יישומית – תומאדר אבראהים

מנחה: ד"ר באסיליוס בוארדי

נכתב במסגרת לימודי תואר שני בתכנית להוראת שפות.

תכנית הלימודים לחינוך לשוני בערבית מדגישה את הצורך להכשיר את התלמידים למיומנות ההקשבה באופן מתוכנן ושיטתי. מיומנות ההקשבה הינה תהליך פסיכולוגי מורכב שמושתת על מספר מיומנויות וכישורים שכליים והתנהגותיים המבוצעים על ידי המאזין באופן שקול ומאוזן, על מנת שיהיה מסוגל להתמודד עם מקבץ נתונים הקשורים והמשולבים זה בזה, שכוללים נתונים מילוליים ולא מילוליים כמו: טון הדיבור, גובה הקול ושפת הגוף ((Imhof, 1998. החוקרים מציינים שהקשבה מתבססת על שני מקורות של ידע: ידע לשוני וידע עולם(Vandergrift, 2006) , וכן היא מתבססת על היכולת לנתח אינפורמציה מילולית ואוצר מילים מחד ועל היכולת לקשור אותם עם ניסיון אישי קודם וידע כללי מאידך. החוקרים טוענים שאיכות הביצוע של התלמיד בהקשבה נחשבת לגורם עיקרי המנבא את ביצועו בהבנת הנקרא לאורך שנות לימודיו בבית ספר יסודיVerhoven & Leeuwe, 2008) ). כן הם סבורים שהוראת ההקשבה ותרגולה על ידי התלמידים, כפי שממליצה תכנית הלימודים, עשויים לפתח ולהעשיר את כשירותם במיומנות ההקשבה .(Beall, Gill-Rosier, Tate & Matten, 2008)

המומחים מכירים בחשיבות ההקשבה במסגרת פיתוח מיומנויות תקשורת והבנה, אולם עד שנות השבעים, המורים שלימדו שפת אם לא עסקו באופן שיטתי ומתוכנן בהוראת מיומנות זו, ואף הזניחו תחום זה במשך שנים רבות ((Buck, 2001. מצב זה נבע מחוסר בחומרים ופעילויות מתאימות מחד, ומחוסר הכשרה אקדמית מספקת למורים בהוראת מיומנות זו מאידך (Janusik, 2002). גם חוקרים ערביים מציינים שלימוד מיומנות ההקשבה בבתי ספר במדינות ערב ובישראל כאחד הוזנח במשך השנים.

במחקרי בדקתי את הגורמים הקשורים ביישום של הוראת מיומנות ההקשבה במספר בתי ספר יסודיים במגזר הערבי בישראל, ובחנתי את מידת הוראת המיומנות על ידי המורים במסגרת הוראת שפת האם.

"שם זה לא פה" תפקיד היועצת בקידום רווחתם הנפשית של תלמידים ממשפחות יוצאי צד"ל – רונית אלפסי-סרדל

מנחה: ד"ר אלה בן-ברק

נכתב במסגרת לימודי תואר שני בתכנית לייעוץ חינוכי.

בנים של אנשי צד"ל (צבא דרום לבנון) הלומדים בבתי ספר באזורנו, חולקים חוויית חיים מורכבת מעצם היותם פליטים, מהגרים שלא מרצונם. מטרת העבודה היא ללמוד על עולמם, התאקלמותם בארץ, הרגשתם וחייהם לפני הגעתם לישראל. ללמוד על ציפיותיהם וחלומותיהם לעתיד, על התובנות האישיות שלהם בעקבות המעבר והחיים בארץ, וכן להבין את החוויה מנקודת מבטם. הבנה זו עשויה לסייע לנו בהיערכות של מערכת החינוך למתן מענה המתאים לאוכלוסייה ייחודית זו.

עבודה זו יכולה לתרום רבות להבנתנו את עולמם של אזרחים החיים בינינו, הנמצאים פה בנסיבות מיוחדות, במעמד מיוחד שאין כמותו. הם אינם עולים או מהגרים, הם הגיעו לישראל בשל סכנה מיידית שריחפה על חייהם ואילצה אותם להשאיר מאחור חיים שלמים ולנוס על נפשם, לארץ אויב, מבלי לדעת מה מצפה להם; האם המצב הוא זמני? ואם כן, לכמה זמן? מה יהיו התנאים לחזרה? האם יהיו מעוניינים לחזור בתנאים מסוימים? ואולי לא לחזור כלל? איזה מעמד הם יקבלו בארץ? בקרב היהודים הם ערבים ובקרב הערבים הם משתפי פעולה עם האויב. איך חיים עם חוסר השייכות, חוסר הידיעה, הניתוק מהמשפחה, הניתוק מהמורשת, מן הדת, התרבות והחינוך.

בעבודה מובא סיפורה של ב', אישה שנאלצה בפתאומיות לברוח עם בעלה וילדתה ולהשאיר מאחוריה חיים שלמים, וכן סיפורה של ח', בת למשפחה אחרת, תלמידת כיתה ו', שנולדה בלבנון אך רוב חייה נמצאת בישראל. ישנם קווי דמיון רבים בין התחושות המלוות את ח' התלמידה ביחס לשייכותה ולזהותה לבין התחושות המלוות את ב', שחוותה את המעבר הפתאומי במלוא עוצמתו ומתוך תפקיד אחר.

עם יציאת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000, בא לסיומו שיתוף פעולה צבאי שנמשך 25 שנים בין צה"ל וצד"ל (זולפן, 2001). אנשי צד"ל, שלחמו כתף אל כתף עם חיילי וקציני צה"ל כנגד הטרור הלבנוני, לא קיבלו כל התראה על הנסיגה, גם לא לאחר שזו החלה בפועל. הם נאלצו לברוח במהירות על מנת להגן על חייהם ועל חיי משפחותיהם מפני גורמים המחשיבים אותם כבוגדים בעם הלבנוני (כץ, 2001). הגירתם הכפויה של אנשי צבא דרום לבנון לישראל, הביאה משפחות רבות להתמודד עם מציאות חדשה בארץ זרה, הנמצאת בקונפליקט עם ארץ המקור.

"נקניק באורך של הליקופטר וגבינת קממבר" קריאה ביקורתית בצילום אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים – ענת מסד

מנחה: פרופ' נעימה ברזל

נושא העבודה: תפקידם של ייצוגים תרבותיים שונים בפרשנות ההיסטוריוגראפית של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור – "מוטב שישכחו".

נכתב במסגרת לימודי תואר שני בתכנית להוראה רב-תחומית.

"אחרי המלחמה מיסגר הזיכרון את כל מה שעשינו, את כל מה שקרה ברגעים השאננים שלפני, בערב ובבוקר שבו כבר היה ידוע שהעולם השתנה לתמיד, ורק אנחנו לא ידענו" (אמיר גוטפרוינד, 2008).

הרודוטוס 'אבי ההיסטוריה', מנמק בפתח ספרו את חקירותיו "למען לא יישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים, אלה שעשו היוונים ואלה של הברברים" (וינריב, 2004: 24). במילים אלה מאשש וינריב, כי מאז ומעולם ראתה ההיסטוריה בזיכרון "אב-דמות או דמות-אב" (שם). בתהייה אודות הזיכרון שואל אבישי מרגלית מהם אותם אירועים היסטוריים שמן ההכרח לשמר בזיכרון ועל מי מוטלת חובת הזכירה (מרגלית, 1999: 76). כך, המושג זיכרון לדבריו, הוראתו הראשונית היא בהתייחסות ליחידים. מכאן, שהזיכרון האישי – כמו ידע אישי – הינו בבחינת הישג, אלא, שזהו זיכרון 'בלתי-רצוני'. גם אם מתקבלת הטענה כי אין לנו שליטה על הזיכרון והשכחה וכי איננו יכולים להיות אחראים מוסרית לכך שזכרנו או שכחנו, הדברים שונים כאשר מדובר בזיכרון משותף.

השאלה היא אם כן, כיצד לעסוק בזיכרונות כואבים מן העבר ואיך לשתף בהם קהילות של זיכרון. קהילה של זיכרון מבוססת לא רק על מערכת היחסים 'הסמיכה' שבין החיים לבין עצמם, אלא גם עם זו של המתים. זוהי קהילה העוסקת בחיים ובמוות, שבה מתקיים אלמנט של "הנצחה על-סף-החייאה": זוהי קהילה העוסקת בהישרדות באמצעות הזיכרון (שם: 84). מרגלית מאתר את הזיכרון המשותף המודרני ככזה הממוקם בין שני קטבים: היסטוריה ומיתוס, שני קטבים המגלמים את הניגוד בין ראיית העולם כמקום מכושף (מיתוס), לבין ראיית העולם כמקום לא-מכושף (מדע ההיסטוריה).

"מה את עושה על העץ לבד?" היבטים מגדריים ביצירת מרים רות – ד"ר שרה שגיא

מבוא

סופרת הילדים מרים רות (2005-1910) כתבה 24 ספרי ילדים. ספריה הם מנכסי צאן הברזל של ספרות הילדים לגיל הרך ומופיעים במהדורות חוזרות ונשנות. רות פרסמה עשרות מחקרים וספרי הדרכה העוסקים בחינוך והיא נמנית עם בכירי החוקרים של ספרות הילדים. לפני שנים אחדות העבירה רות את אוסף ספרי הילדים הייחודי שלה לספרייה של מכללת אורנים. האוסף כולל למעלה מ-3,000 ספרי ילדים מכל רחבי העולם, ביניהם ספרים קלאסיים בעיבודים שונים, ספרים מאוירים, ספרים עבריים ולועזיים מתחילת המאה וספרי מחקר בנושא ספרות ילדים מכל העולם.

במחקר זה נסקרו 24 יצירות הספרות שנכתבו על ידי מרים רות ופורסמו בין השנים 2008-1974. יצירתה של מרים רות מוגדרת כיצירה לילדים – לפעוטות ולילדים צעירים בגילאים שונים. המחקר הוא מחקר תוכן וההתמקדות ביצירות נעשתה במנותק מהאיורים שמלווים אותן. בכך התאפשר עיסוק בטקסטים כשלעצמם.

מרים רות טענה2 כי מפגש של ילדים עם דמויות ספרותיות שונות מרחיב את ניסיון חייהם ומעמיק את היכרותם האינטימית עם בני אדם. פתרונות שונים בסוגי ספרות שונים הדנים בבעיות אנושיות מעשירים את התבונה ומפתחים את החשיבה הרב-כיוונית (שביט, 1996: 133). זהר שביט (שם) רואה בגישה זו את תפיסת סופר הילדים כ'מטפלת', כמי שאחראי לצרכים הנפשיים של הילד, ובעצם – ככלי שרת חינוכי. שביט סבורה כי העובדה שספרות הילדים חייבת להישמע בד בבד לאילוצים ספרותיים וחינוכיים, הזיקה המחייבת שלה למערכת החינוך, מעמדו הנמוך והמשועבד של הילד בתרבות, הגורר מעמד נמוך של כל מי ש'מטפל' בו, כל אלה גורמים לכך שסופר לילדים פועל במסגרת חמורה יותר של אילוצים מאשר סופר למבוגרים (שם: 127).

אשר לספריה של מרים רות, מירי ברוך סבורה כי בקריאה ראשונה הם נראים כיצירות תמימות המחקות חשיבה של ילדים, ומסופרות בטכניקה של הסיפור העממי, אך בקריאה לעומק נחשף גם שיקול הדעת של מחנכת ופסיכולוגית המתלבטת בין המסרים שהיא מעוניינת להקנות לילד השומע, מסרים שאינם כה 'תמימים' כפי שהם נראים בקריאה הראשונה (ברוך, 2000: 26). ברוך מתייחסת במאמרה בעיקר לסיטואציות מצערות שחלקן נגרם בידי האנשים האוהבים אותנו ביותר, כגון ההורים. ברצוני להרחיב את ההבחנה בדבר המסרים הסמויים לאלה הנחשפים בקריאה מגדרית של הסיפורים, קרי האופן הגלוי והסמוי שבו רות כסופרת-אישה מעצבת את דמויות הבנות והנשים ביצירתה.

* ד"ר שרה שגיא, מכללת אורנים; דוא"ל: sara_sa@oranim.ac.il

המחקר נעשה במסגרת הרשות למחקר ולהערכה, תשע"א.

1 מתוך הסוד של צופית (1996). כל היצירות המצוטטות במאמר זה הן מאת מרים רות.

2 בסימפוזיון לספרות ילדים שנערך באוניברסיטת חיפה ב-31.7.1981.

 

"שמים את הצפון במרכז" – ד"ר מאיה מלצר-גבע

שמים את הצפון במרכז היא תכנית המנוהלת על ידי אגף קהילה בשדמות. קבוצות של סטודנטים להוראה – חבורות משימה – נכנסות לבתי ספר ועובדות בעיקר עם קבוצות של נוער בסיכון. הפעילות משלבת חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי, הקניית ידע עם פעילות ערכית וחונכות אישית עם פעולה קבוצתית. חבורות המשימה של הסטודנטים מהוות מודל פעולה של שותפות לתלמידי בית הספר. אופי הפעולה מותאם לאוכלוסייה ולתרבות של בתי הספר.

שמים את הצפון במרכז מתקנת את חווית בית-הספר של תלמידים תוך כדי לימודיהם, בעוד תכנית תנופה כוונה לצעירים שנפלטו ממערכת החינוך ותיארו חוויה בית ספרית קשה מכיוון שהמערכת לא האמינה ביכולותיהם וחלקם נחשבו לחלשים וחסרי תקנה (מלצר-גבע וליברמן, 2005).

כל חבורת משימה מונחית על ידי רכז. הסטודנטים הלוקחים חלק בחבורות המשימה מקבלים חניכה אישית, הכשרה והדרכה קבוצתית בהנחיית הרכזים. קבוצת הרכזים מהווה אף היא חבורה בפני עצמה, המונחית על ידי מובילות התכנית, בנוסף לליווי האישי שעוברים חבריה. מפגשי הרכזים מהווים מודל לעשייה עם חבורות המשימה אותן הם מנחים. במהלך השנה מתקיימים ארבעה כנסי סטודנטים בהם מוצגים פרויקטים בית ספריים ומתרחשת למידה מעשירה של הגישות והמושגים שבבסיס התכנית.

ממטרות התכנית: העצמה של תחושת המשמעות אצל הסטודנטים באמצעות התנסות בעבודה כחבורה בתוך בית הספר, תתרום לחיזוק הרצון והגברת המוטיבציה שלהם להיות מורים איכותיים ולהתמיד בהוראה במערכת החינוך.

במהלך המחקר השתתפו בתכנית 87 סטודנטים יהודים וערבים ו-250 תלמידים יהודים וערבים בכיתות ז' עד י"ב מ-12 בתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים בבית שאן, טבריה, עכו, שדה-יעקב, נצרת, נצרת עילית וקריית מוצקין. שלושה מתוך 12 בתי-הספר היו ערביים. הסטודנטים עבדו בבתי הספר אחת לשבוע במשך ארבע שעות. חלק מהמפגש היה קבוצתי (קבוצה של סטודנטים עם קבוצת תלמידים) וחלקו חוֹנכוּת אישית. קיימת שונוּת בין התלמידים, אך המאפיינים החוזרים, כפי שתוארו על ידי הסטודנטים, הם דימוי עצמי נמוך, אמונה מועטת בעצמם ובמערכת החינוך, חוסר עקביות בטיפול בהם שעורר אצלם חשדנות, קושי לראות את התועלת במערכת החינוך, העדר סולידריות, התמודדות עם קשיי קיום ותחושה שעל הכול צריך להילחם. מאפיין משותף נוסף מתייחס לתפיסת בית הספר את הילדים שסומנו לעבודה עם הסטודנטים: במרבית המקרים תלמידים אלה הגיעו לבית הספר אך לא לקחו חלק בפעילות הלימודית והחברתית הסדורה.

* ד"ר מאיה מלצר-גבע, הרשות למחקר ולהערכה, מכללת אורנים; דוא"ל: maya.melzergeva@gmail.com

המחקר נעשה במסגרת הרשות למחקר ולהערכה, תשע"א.

סטודנטים יוצאי אתיופיה במכללת אורנים: שילוב אקדמי, חברתי ומנהיגות חינוכית בעתיד – ד"ר לילך לב ארי, ד"ר דינה לרון

מבוא

שילובם של צעירים יוצאי הקהילה האתיופית במערכת ההשכלה הגבוהה היא אחד היעדים החשובים בקליטתם בחברה הישראלית. למימוש מטרה זו נרתמו גופים שונים – ממשלתיים, וולונטריים וציבוריים, זאת מתוך הכרה כי השכלה גבוהה היא מפתח להשתלבות בתחומי תעסוקה מגוונים, ומתוך כך, להשתלבות מעמיקה יותר בחברה הישראלית.

בשנת הלימודים תשס"ט החלה לפעול, כמהלך יזום של מכללת אורנים, תכנית להכשרת מורים ליוצאי הקהילה האתיופית. אורנים, כמכללה אקדמית לחינוך, היא תמונת ראי של החברה הישראלית וניתן לפגוש בה יהודים וערבים, מזרחיים ואשכנזים, חילוניים ודתיים ועוד, אך נעדרו בתמונה זו סטודנטים להוראה יוצאי אתיופיה. לאור זאת, נקטה הפקולטה לחינוך, בגיבוי הנהלת אורנים, מהלך יזום לקליטת מועמדים בני הקהילה, תוך הצבת שלושה יעדים מרכזיים: (1) להכשיר מורים-מחנכים בני הקהילה האתיופית ולשלבם במערכת החינוך; (2) לבנות קבוצת מנהיגות חינוכית מובילה בקרב הקהילה; ו-(3) להרחיב את הדיאלוג הבין-תרבותי במערכת החינוך בכלל, ובאורנים בפרט.

התכנית מבוססת על העיקרון של 'הרוב ביחד ומעט לחוד'. דהיינו, הסטודנטים בוחרים לעצמם את חוגי הלימוד על פי נטיות ליבם ככלל הסטודנטים באורנים. ואכן, ניתן למצוא סטודנטים יוצאי אתיופיה בתכניות ההכשרה לגיל הרך, לחינוך המיוחד, לבית הספר היסודי והעל-יסודי ובחוג לחינוך חברתי-קהילתי. עם זאת, נמצא לנכון להקצות בכל אחת משנות הלימוד קורס אקדמי אחד הנותן מענה לצרכים הייחודים של הסטודנטים יוצאי הקהילה. קורסים אלה עוסקים בתהליכי גיבוש זהות, בנושאים הקשורים לקהילה האתיופית ולמפגש שלה עם החברה הישראלית ובתהליכי העצמה ופיתוח אישיים. ובנוסף, בשנה הראשונה של התכנית, הוצע לקבוצה לתת לעצמה שם מייחד. ההחלטה נפלה על השם 'מיכאל'. מאז מלווה שם זה את הקבוצה ומשרת את המערכת, בעיקר בהיבטים ארגוניים ומינהליים.

מטרת המחקר הנוכחי היא לחקור קבוצת סטודנטים יוצאי אתיופיה הלומדים במכללת אורנים, ולבחון את מידת השתלבותם במכללה בהקשר אקדמי וחברתי, וכן, את תפיסותיהם לגבי המשמעויות של מנהיגות חינוכית בכלל, ומנהיגות חינוכית שלהם בקהילתם בעתיד, בפרט.

*ד"ר לילך לב ארי, ראש הרשות למחקר ולהערכה, מכללת אורנים; דוא"ל: llevari@oranim.ac.il

**ד"ר דינה לרון, דיקן הפקולטה לחינוך, מכללת אורנים; דוא"ל: dina_l@oranim.ac.il

המחקר נעשה במסגרת הרשות למחקר ולהערכה, תשע"א.

החינוך המשותף בעיני זרים והזמן שעשה את שלו – פרופ' יובל דרור

לזכרם של מוני אלון, צבי לביא (גרישה), גדעון לוין ומיכאל נתן, אנשי אורנים וחוקרי החינוך המשותף, מלמדיי שמהם השכלתי.

תקציר

החינוך הקיבוצי/המשותף נחקר רבות על ידי חוקרים זרים (לא ישראלים) ולעתים בשיתוף חוקרים ישראלים, מהם חברי קיבוץ, החל משנות החמישים של המאה העשרים ועד ראשית המאה העשרים ואחת. המאמר ממפה את מחקר החינוך הקיבוצי שבא מחו"ל לאורך התקופה הנדונה בשני צירים מקבילים של דיון. תחילה מצוינים החוקרים העיקריים ואפיוניהם, ולאחר מכן מתמקד הדיון בסוגיות המרכזיות שנחקרו לאורך השנים: 'החסך האימהי' ו'מתינות הרגש' מהגיל הרך ועד בגרות; הקבוצה החינוכית והקונפורמיות בגיל הנעורים; בוגרי החינוך המשותף ודמותם הערכית; עצם ייחודו החינוכי של הקיבוץ – העודנו פרוגרסיבי ומתקדם?

בסיכום מובא המִתאר הכללי של חקר החינוך המשותף על ידי חוקרים זרים – התחלות של חוקרים זרים בודדים בשנות החמישים והשישים, שרובם התרכזו ב'חקר מקרה' קיבוצי אחד; התעצמות (קבוצתית בעיקרה) בשנות השבעים והשמונים: שתי קבוצות אמריקאיות שהיוו חלק ממחקרים בין-לאומיים מקיפים, וקבוצה גרמנית שפעלה בשיתוף חוקרים ישראלים, רובם מהמכון לחקר החינוך הקיבוצי באורנים, שהתמידה גם בעשור הבא אך גם היא הפסיקה לפעול בראשית המאה העשרים ואחת. כן מצוינים בסיכום שישה ממדים של הזמן בחקר החינוך המשותף על ידי זרים: התחלה דלה, התעצמות קבוצתית בעיקרה, והצטמצמות הדרגתית בהווה; דיון חוזר בסוגיות מרכזיות לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים; השפעת רוח הזמן (Zeitgeist) המחקרית; חקר המקורות הפרוגרסיביים מרוסו במאה השמונה-עשרה ועד דיואי ואחרים בראשית המאה העשרים; חקר החינוך המשותף על כל גילאיו – ובהתייחס לפער הבין-דורי בין חברי הקיבוץ. ממדים אלה יכולים לתרום לדיון בפרספקטיבות הזמן בחינוך.

מילות מפתח: החינוך הקיבוצי/המשותף, חוקרים זרים, חסך אימהי, מתינות הרגש, גיל רך, קבוצה חינוכית, נעורים, קונפורמיות, בוגרי החינוך המשותף, חינוך פרוגרסיבי/מתקדם, ממדים של הזמן, רוח הזמן (Zeitgeist)

*פרופ' יובל דרור, אוניברסיטת תל אביב ומכללת אורנים; דוא"ל: droryuvl@post.tau.ac.il

 

Kibbutz Education in View of its Foreign Researchers and the Impact of Time

Yuval Dror

From the 1950s until the beginning of the 21st century, Kibbutz education was studied intensively by non-Israeli researchers – some of them by both Israeli and kibbutz-members researchers. The present maps the foreign research of Kibbutz education via two parallel paths – the first leading researchers and their characteristics, and the second central issues studied by them: 'maternal deprivation' and 'emotional restraint'; the educational group and adolescence conformity; the graduates of Kibbutz education and their beliefs ; the educational uniqueness of the kibbutz – is kibbutz education still progressive?

The summary includes an overall outline of foreign research on Kibbutz education – the appearance of single researchers in the 1950s and the 1960s; the empowerment (mainly of teams of researchers) during the 1970s and 1980s: two American groups as parts of comprehensive international studies and a German group that cooperated with Israeli researchers, mainly from the Research Institute on Kibbutz Education at Oranim, that persisted in the next decade but stopped in the beginning of the 21st century.

The summary also maps six dimensions of time in the foreign research of Kibbutz education: a weak start, then group empowerment and gradual narrowing at present; repetitive discussion on central issues during the second half of the 20th century; the influence of the research Zeitgeist; the study of progressive resources from Rousseau in the 18th century up to Dewey and others at the beginning of the 20th century; the multi-age study of kibbutz education – regarding the inter-generational gap of Kibbutz members as well. These dimensions can contribute to the discussion on temporal perspectives in education.

משמעותו של זמן חינוך: המקרה של קיצור שבוע הלימודים הבית ספרי – ד"ר ניר רסיסי

תקציר

מדי פעם עולה על סדר היום הציבורי והחינוכי האפשרות לקצר את שבוע הלימודים. מאמר זה מוקדש לעיון סוציולוגי-חינוכי בהשלכות הצפויות אם תמומש האפשרות הזאת. נראה כי המעבר לשבוע לימודים מקוצר עשוי לשנות את משמעותו של זמן החינוך בשלושה היבטים: בהיבט החברתי משתנים החלוקה המסורתית בין החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי; הפונקציה ה'שמרטפית' של בית-הספר; ההבחנה בין המערכת המשפחתית וזו הבית-ספרית; מאפייני ההורות; משמעויותיו של הזמן הפנוי; זמינותם של מצבי סיכון וניתוק; תפקידיהם של הקהילה ושל השלטון המקומי; השלכותיהם של פערים חברתיים, ועוד; בהיבט הארגוני משתנים הסדירות של הפעילויות הפדגוגיות ומִשכן; יעילותה ותפוקתה של המערכת החינוכית; תרבות בית-הספר; תנאי העבודה של המורים; מידת ההתנגדות למדיניות החינוכית או התמיכה בה, ועוד; בהיבט הפדגוגי משתנים משקליהם היחסיים של תכניות לימוד ותכנים חינוכיים; איכותם הפדגוגית של שעות לימוד יומיות ושל ימי לימוד מסוימים – עד כדי קריאה להבנייתם מחדש; משקלו של רעיון הבחירה בחינוך; מקומן היחסי של פעילויות חוץ בית-ספריות; מידת האינטנסיביות של החוויה הבית-ספרית, ועוד. ראוי כי כל אלה יהוו חלק משיקול הדעת בהתווייתן של רפורמות בחינוך.

מילות מפתח: זמן, חינוך, חברה, שבוע לימודים, רפורמה בחינוך

*ד"ר ניר רסיסי, מכללת אורנים; דוא"ל:nirrs185@magal.org.il

 

The Meaning of Education Time: The Case of a Shorter School Week

Nir Resisi

The idea of shortening the school week comes up periodically in public and educational circles. This article is dedicated to a socio-educational study of the anticipated implications of the realization of that option. It seems that the move to a shorter school week may change the meaning of education time in three aspects. Regarding the social aspect, this may change the traditional division between formal and informal education, the school’s ‘babysitting’ function, the differentiation between family and school systems, characteristics of parenthood, the meaning of free time, the availability of dangerous situations, the roles of the community and local authorities, their implications on social gaps, etc. Regarding the organizational aspect, changes may occur in the regularity and length of pedagogical activities, the effectiveness and productivity of the educational system, school culture, teachers’ working conditions, the level of support or lack thereof of educational policy, etc.

Regarding the pedagogical aspectm changes may include the relative weights of curricula and educational content, the pedagogical quality of daily study hours and particular study days – even to the extent of their reconstruction, the weight of the educational choice idea, the relative place of extra-curricular activities, the level of intensiveness of the school experience, etc. All the above should be considered when discussing educational reforms.

 

זמן הווה זמן עבר: האם ניתן לפענח את העבר באמצעות ההווה? – ד"ר עידן ברייר

תקציר

המאמר בוחן את האפשרות של חקר ההיסטוריה הקדומה באמצעות מודל הלקוח מחקר ההיסטוריה המודרנית.

תחילה ייבחן הצורך בכתיבה מחודשת של מחקרים היסטוריים בשל שינויים הנובעים מרוח הזמן. תמורות אלו מביאות עמן נקודות התבוננות חדשות, המעלות שאלות חדשות לגבי התעודות המוכרות זה מכבר. בנוסף, בשל חלוף הזמן, מסתבר שההתייחסות לשאלות המוכרות משנים גם היא מתחדשת. ברם, מאחר שמחקר ההיסטוריה צועד עם הזמן, גם שיטות המחקר משתכללות עם השנים.

במאמר מוצגת שיטת המחקר ההשוואתית, המוכרת מהכתיבה ההיסטורית של העת העתיקה. שיטה זו זכתה לעדנה עם התחדשות המחקר ההיסטורי המדעי במאה העשרים.

בהמשך נבדקת האפשרות של עריכת מחקר השוואתי בין-תקופתי. כאן נבחנים הרעיון של יחסי הגומלין בין התקופות השונות, טיב ההתבוננות על העבר דרך עדשת ההווה, וכן תקפותו של מודל המושתת על ההיסטוריה המודרנית לשם חקר ההיסטוריה הקדומה.

מילות מפתח: עבר, הווה, מודל, היסטוריה השוואתית, שיטת מחקר, חקר תקופת המקרא

*ד"ר עידן ברייר, מכללת אורנים ואוניברסיטת חיפה; דוא"ל: idanb@research.haifa.ac.il

 

Time: Present and Past, or Can We Interpret the Past through Contemporary

?Models

Idan Brayer

This article examines the possibility of ancient history research through use of a modern historical study model.

First, the necessity of rewriting historical research due to changes in the "Zeit Geist" is examined. Theses changes in time bring with them new points of view, which raise new issues concerning the ancient documents. In addition, as time passes, it seems that new concepts are developed. However, since historical research has not stagnated, its methods are modified in the course of time.

The article presents the comparative method. This method, which is well known from ancient writings on History, has been revived in modern historycal study of the twentieth century. Following this, the article scrutinizes the options of carrying out a comparative inter-periodic study. The idea of interaction between the different eras is examined. Assessment of the past through modern lenses is evaluated, as well as the validity of a model based on modern history in the study of ancient history.

השואה, תקומת מדינת ישראל ותפיסת ההיסטוריה הקדושה בהגותו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק-ד"ר משה שנר

תקציר

שני סיפורים מתרוצצים בתודעתו של הציבור היהודי ולשניהם השפעה מכרעת על ראיית המציאות הישראלית ועל שיקול הדעת של מנהיגי ציבור, פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומחנכים. האחד הנו הסיפור היהודי עתיק היומין והשני הנו סיפור אחר לגמרי של המציאות היהודית בעת החדשה, סיפור קצר מועד של 'היום שאחרי', הרס העולמות היהודיים במאה העשרים וחיי הווה אפורים של יומיום עמוס טרדות המתממש כאן ועכשיו ב'ישראל של מטה'.

הקונפליקט העקרוני מלווה את התנועה הציונית מרגעי הראשית שלה, אולם שנים רבות היא הצליחה לעקוף את שדה המעקשים הזה ולהימנע מהכרעה שיכולה הייתה לדחוק מחוץ למחנה הציוני חלק גדול משלומי אמוני ישראל. בשנים האחרונות, מסיבות מדיניות, ההדחקה ההיסטורית שוב אינה אפשרית והציבור הישראלי נדרש להתמודד עם המלכוד הזהותי של כפל הנרטיבים והצורך לבחור ולהכריע ביניהם. המאמר מנסה לבחון כיצד משתקף הקונפליקט הנרטיבי דנן בכתיבתו של אחד ההוגים היהודיים בעלי ההשפעה הרבה ביותר במאה העשרים, הרב ד"ר יוסף דב סולובייצ'יק.

הרבה נכתב על התמודדותו של סולובייצ'יק עם חוויית האמונה של האדם המודרני כמו גם על יחסו הפרשני-פילוסופי לטקסט המקראי. המחקר נוטה לעסוק ברב כמנהיג רוחני של נאו-אורתודוקסיה יהודית למול אורתודוקסיה חרדית, מצד אחד, וכהוגה של משיחיות מופנמת ומתונה למול משיחיות אקטיבית של הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק ותלמידיו, מצד שני. דומה שלא נכתב די על הרלוונטיות של סולובייצ'יק לוויכוח עקרוני אחר המפלג את החברה היהודית: מתן פרשנות משיחית כנגד פרשנות חילונית להיסטוריה של עם ישראל.

בספר כתביו איש האמונה (1981), שודכו זה לזה שני מאמרי יסוד של הגותו, שנכתבו בנסיבות שונות והם משלימים זה את זה. הראשון, 'איש האמונה הבודד', עוסק במעמדו של איש האמונה בעולם המודרני ומעמיד את שאלת הזהות היהודית בהקשר תרבותי אוניברסלי: כיצד יתפוס האדם המאמין, ובמחשבה רחבה יותר כל אדם המחפש משמעות לקיומו, את מקומו במגה-כרך של ימינו. השני, 'קול דודי דופק' שנכתב שנים בודדות לאחר שואת העם היהודי והקמת מדינת ישראל (1956) מתמודד עם סוגיה הגותית פרטיקולרית שהעסיקה הוגים רבים: משמעותה של ההיסטוריה המודרנית בעבור היהודים והמשמעות שניתנת לשני האירועים הדרמטיים הללו במסגרת תודעת ההיסטוריה היהודית. המאמר מצביע על כך שהשואה, בהיותה אתגר קשה לתודעה ההיסטורית היהודית, היא סיבת העיון בסבל במחצית הראשונה של 'קול דודי דופק' ובשאלת משמעותה של מדינת ישראל במחצית השנייה שלו.

בפני הקורא נפרסת עמדת המגננה של הרב סולובייצ'יק כנגד האפשרות בת המאה העשרים שיהודים יינטשו את תודעת ההיסטוריה הקדושה כתוצאה של הדרמה ההיסטורית ויקבלו על עצמם השקפת עולם היסטורית חילונית.

מילות מפתח: הרב י"ד סולובייצ'יק, משיחיות, שואה, מדינת ישראל, צידוק הדין, היסטוריה, תודעת זמן

* ד"ר משה שנר, מכללת אורנים; דוא"ל: moshe_s@oranim.ac.il

 

The Holocaust, the Resurrection of the State of Israel, and the Perception of Sacred History in the Writings of Rabbi Joseph B. Soloveitchik

Moshe Shner

Two narratives or histories exist in the minds of Jews: an ancient story about an ancient people, elected by God to fulfill His word in this world, walking a winding road towards the Messianic redemption; and a much less heroic secular story about a people of survivors, refugees and immigrants who strive to rebuild their life in Eretz Israel after the destruction of Jewish life during the 20th century. The Zionist movement succeeds throughout its history to evade the conflict in order not to push out its religious sectors. In recent years, due to political reasons, this evasion is no longer possible, and the conflict demands a resolution. In this article we show the reflection of this conflict in the writings of Rabbi Joseph B. Soloveitchik.

Scholarly works place Soloveitchik within the debate between ultra-orthodox Jewry or Messianic Jewry and moderate, so called, neo-orthodoxy on the one hand, and as a speaker of sublimated Messianism versus the active Messianism of "Hareaya", Rabbi Abraham Isaac Kook and even more so his son Rabbi Tzvi Yehuda Kook, on the other. However, this article argues that Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s article “Kol Dodi Dofek” (1956), struggles with another threat – secular history. In this principle dilemma he takes sides in favor of the Messianic understanding of Jewish history, warning Jews not to be taken over by secular understanding of modern Jewish history. The Holocaust and the establishment of the State of Israel are not part of secular history but rather chapters in the history guided by God, leading to the Messianic end.

The main historical problems Soloveitchik has to solve are the endless suffering of Jews in the Holocaust and the success of secular Zionism in establishing the modern State of Israel. The Holocaust can be explained, according to Soloveitchik, only as a case of `Hester Panim`, a temporary absence of God from Jewish history. As a neo-Orthodox thinker, Soloveitchik rejects all fundamentalist explanations of the Holocaust as a Providential act of God. One cannot hold the idea that God is responsible for such mass murder. On the other hand, Soloveitchik rejects the idea that the Holocaust is proof of God’s non-existence. God was absent, but He has returned to history after those six years of darkness. The establishment of the Jewish state and its great achievements are the miraculous acts of renewed Divine presence in our history. Everything that happens to Jews, concludes Soloveitchik, is part of history guided by God; the wish of secular Zionism to live the secular history of all the nations will not work, as Jews, by their very definition, are part of a unique, sacred destiny.