"לא משנה מה עשית, משנה מה אתה זוכר": על זיכרון, אירועי חיים והמוח – עומר הורוביץ וזיו ארדי

"מי אני? אני הוא מה שאני זוכר!". וויליאם ג'יימס התייחס לתפיסת העצמי של אדם כתלויה למעשה בזיכרון אוטוביוגרפי. הרי אף אחד לא יחלוק על האמירה לפיה, אם יקום אדם בוקר אחד ויגלה שכל הזיכרונות האישיים שלו נמחקו, הוא או היא יהפכו בהכרח לאדם אחר משהיו עד כה. תמיכה לגישה זו מגיעה ממחקרים אשר הראו למשל שאובדן זיכרונות אוטוביוגרפיים בעקבות פגיעת ראש נקשר לפגיעה בתפיסת הזהות העצמית של נבדקים וכן ממחקרים אשר הראו מופע דומה של פגיעה בזיכרון אוטוביוגרפי ושינויים בתפיסת העצמי אצל נבדקים הסובלים מאלצהיימר. לצד ההבנה לפיה תהליכים של גיבוש זהות והתפתחות מבנה האישיות של אדם אכן תלויים במידה רבה בתהליך תקין של יצירת זיכרונות אוטוביוגרפיים, רצוי לזכור כי האופי ועוצמת הקשר בין המבנה האישיותי של אדם לבין תפקודי הזיכרון שלו הינם תוצר ישיר של שני התהליכים הללו גם יחד. יתר על כן, תפקודי הזיכרון של אדם ישפיעו על ההתפתחות הפסיכולוגית שלו וההפך.

"זיכרון של קוץ" מבוגרים מחוננים – מילדות לבגרות – שירלי מידז'נסקי

כשהייתי ילדה הייתי רואה את המחשבות שלי, יותר מכך, היה לי זיכרון מדהים! מאז שהתבגרתי קיים מסך של ערפל. יש דברים שנמחקו ואחרים שנחרטו לעד.
הציטוט לעיל נאמר על-ידי ו', מרצה באקדמיה. בילדותה אובחנה כמחוננת. דבריה של ו' מעלים תהיות ביחס ליכולות הזיכרון של ילדים מחוננים בכלל ושל מבוגרים מחוננים בפרט, ביחס לזיכרונות שיש למבוגרים אלו מעברם. יתרה מכך, עולה השאלה, מדוע חל שינוי כה דרמטי בזיכרונה של ו', מה גרם לכך וכיצד הדבר התרחש. מרבית המחקרים בתחום חינוך למחוננים עוסקים באפיון סביבות למידה, עמדות ותפיסות של מורים ותלמידים ובהיבטים של תוכניות לימודים לתלמידים מחוננים ובחלקם גם במיומנויות חשיבה. לעומת זאת, עיסוק במבוגרים מחוננים מהווה רק כ-13% מהמחקרים שבוצעו במאה השנים האחרונות ובפרט בחינת הזיכרונות שלהם מתקופת ילדותם והתבוננות אקטואלית על משמעות היותם "מבוגרים מחוננים". יתרה מכך, כולנו מודעים לכך שתקופת הילדות היא הקצרה במהלך חיי האדם. יתרת חייו אינה יכולה להישאר ללא התייחסות.

השימוש הקליני בזיכרונות הילדות – מרואן דוירי

רוב התאוריות הפסיכולוגיות מדגישות את חשיבותה של הילדות בעיצוב אישיותו והתנהגותו של האדם. חלק ניכר מחוויות הילדות מתועד באופן סובייקטיבי בזיכרונות. קיימת תמימות דעים שזיכרונות הילדות אינם תיעוד אובייקטיבי-דוקומנטרי של ניסיונות העבר אלא שהם מין יצירה אישית העשויה מחומר הגלם של העבר שעברו תהליכי הכחשה, השלכה ומיסוך. במאמר זה מובאות לפניכם הקוראים הגישות של פרויד, אדלר, והגישה הנרטיבית לגבי זיכרונות הילדות, ומוצגים שלושה מקרים המדגימים את השימוש הקליני בזיכרונות. במקרה הראשון מוצג מקרה שבאמצעות זיכרונות הילדות, המטפל מנתח את תהליך ההעברה שהוא התהליך המרכזי בטיפול הפסיכואנליטי. במקרה השני מוצג אופן השימוש בזיכרונות לאבחון פסיכולוגי והערכת תכונות אופי של האנשים. במקרה השלישי מוצג מקרה של עיבוד הזיכרונות באמצעות דמיון מודרך. למרות שזיכרונות הילדות הם בעלי ערך רב מאוד בעבודה הייעוצית והקלינית, הם עדיין לא זכו למעמדם הראוי באבחון, בפסיכותרפיה ובמחקר הפסיכולוגי.

סטודנטים לחינוך עם הפרעת קשב והיפראקטיביות: הזיקה בין זיכרונות ילדות לבחירתם בחינוך והוראה – ענבר לבקוביץ' וזוהר אליוסף

הפרעת קשב והיפראקטיביות הינה הפרעה נוירו-קוגניטיבית המתבטאת בליקויים בקשב, בתפקודים ניהוליים, בהיפראקטיביות ובאימפולסיביות בשכיחות של 10-2% מהאוכלוסייה. מטרת המחקר הייתה לבחון את זיכרונות ילדותם, התמודדותם ובחירתם במקצוע ההוראה של סטודנטים לתואר ראשון בחינוך שהם בעלי הפרעות קשב והיפראקטיביות. לצורך כך, בוצע מחקר איכותני-פנומנולוגי בו השתתפו 13 סטודנטים לחינוך שאובחנו כלוקים בהפרעה. במחקר עלו חוויות ילדות מורכבות. משתתפי המחקר דיווחו על קושי להישאר בקשב, על מוסחוּת גבוהה, היעדר מיקוד ועל צורך בתנועתיות מרובה. תסמינים אלו גרמו לקשיים בבית הספר אשר פגעו בדימויים העצמי והותיר אותם עם תחושת תסכול, כישלון ורגשות קנאה בעמיתיהם ללימודים. לתפיסת חלק מהסטודנטים, בהיותם תלמידים הם חשו חוויה של ויתור מצד מורים, חוסר אמפתיה וסבלנות לקשייהם. אך כאשר מוריהם האמינו בהם ודחפו אותם להצלחה, הם חוו חוויה של העצמה, מובנות ומסוגלות. בבחירתם במקצוע ההוראה העלו בעיקר שיקולים אלטרואיסטיים לצד הסתכלות נגטיבית על מערכת החינוך אשר יכולה להתפרש כביטוי של פנטזיית הצלה. בנוסף, ניכר כי הם רואים במקצוע ההוראה אפשור לחוויה מתקנת עבור עצמם תוך תקווה שהניסיון האישי שלהם עם קשיים בבית הספר יסייע להם בעבודתם כמורים.

בין רפלקציה הנכתבת מזיכרון לרפלקציה מצפייה בתיעוד וידאו: ניתוח מחקרי פעולה בהוראת מתמטיקה – תקוה עובדיה

המאמר הנוכחי מעלה שאלות אודות אירועי זיכרון סלקטיבי ושכחה שנמצאו תוך כדי ביצוע של מחקרי פעולה בהוראת מתמטיקה על-ידי סטודנטיות לתואר שני (שהן מורות בפועל), ומנסה לנתח אירועים אלו. במהלך ההנחיה של הסטודנטיות-המורות-החוקרות הללו נמצא כי קיים פער בין הדיווח הרפלקטיבי שהן כתבו מזיכרונן אודות שיעורי ההתערבות שלהן, לניתוח הרפלקטיבי שהן כתבו כתוצאה מהתבוננות בסרטי הווידאו שצולמו בשיעורים ותיעדו אותם. מטרת המחקר היא לנסות להבין את הפער בהקשר של זכירת חוויית ההוראה והתהליכים הרגשיים שהמורה עוברת. בנוסף, ניסיתי להציע על סמך ניתוח הפערים ושיחות עם המורות הנחקרות תשובות להתהוות פער זה.

"זה מה שנתנו לי מלשכת הסעד" עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ביחס למזרחים בספרים לנוער של גלילה רון-פדר-עמית – גילה דנינו-יונה

בוויכוח שהתנהל בשנות החמישים בשאלה האם צריכים הסופרים העבריים להתגייס למען החזון הציוני, לא חלקו רבים מהסופרים על זכותם לכתוב טקסטים ספרותיים שיספרו את סיפור העלייה והקליטה באופן שינציח את הנרטיב הציוני, אפשר שמתוך מחשבה שאין לעולים, ובהם המזרחים, משאבים רוחניים שיאפשרו להם לכתוב את עצמם. משה שמיר היה בין הקולות הבודדים שסברו שאת סיפור המעברה והקליטה צריכים העולים לספר. "לאלה השואלים היכן על הסיפור המעברה, יאמר אפוא: את הסיפור הזה יכתוב הנער הגדל במעברה והלומד עכשיו לכתוב את שמו לראשונה". למצער, עמדה זו לא קנתה לה אחיזה בקרב סופרי הדור הראשון שכתבו את קורות העולים החדשים בקולם ומנקודת מבטם, שהייתה מבוססת על הנרטיב כי העולים מארצות המזרח נחשלים ונבערים, ועליהם לעבור טרנספר ממזרחיות מסורתית-פרימיטיבית לנורמטיביות מערבית ארצישראלית-נאורה. מוריסון קוראת לתופעה זו "נרטיב-אדונים" שמשמעותו דיבור מוסווה אודות מישהו כביכול בשמו. דומה שהספרים לבני הנוער שכתבה גלילה רון-פדר-עמית, שהחלו מתפרסמים כשני עשורים מאוחר יותר, מהדהדים את תפיסת העולם של סופרי הדור הראשון, לפיה תפקידה של האליטה ההגמונית לכתוב את סיפורם של העולים – המזרחים רק כביכול, בקולם ומנקודת מבטם. אלא ששאלת זהותו של הכותב בוויכוח שהתקיים בשנות ה-50, היא לדעתי משנית בחשיבותה. לדבריו של משה שמיר יש חשיבות סוציולוגית ולא מהותנית. ההיבט החשוב בוויכוח זה קשור לאופי הזיכרון הקולקטיבי ולהבנייתו ובכך אני מבקשת להתמקד במאמר. אני מבקשת לתאר את האופן בו מתוארים המזרחים בספרים אלה, ולהנכיח מבט ביקורתי-מזרחי הבוחן את הנרטיבים והפרקטיקות התמטיות הרווחות בהם ביחס למזרחים.

עדות קולנועית כמחווה אתית – אוהד אופז

המקום: מחנה הריכוז דכאו, 6 במאי 1945, שישה ימים לאחר שחרורו בידי הכוחות האמריקאים: מבין גדרות וגוויות מוטלות, מבין הפנים הבוהות בשתיקה במצלמה בעיניים תמהות, פתאום בוקע קול. אסיר אחד, מוקף בחבריו, עונה באנגלית במבטא מזרח אירופאי לשאלתו של המראיין. הוא מסביר למצלמה שכניצול יהודי, אין לו ולחבריו לאן לחזור משום שביתם נהרס, ומשפחותיהם והקהילות היהודיות מהן באו, הושמדו.
דומה שמפגש ראשוני זה בין הניצול, מייטק דורטהיימר, לבין המתעדים, אנשי יחידת ההסרטה שליוותה את הכוחות המשחררים, מזקק את כוחו האתי והאנושי של הקולנוע לייצג קריאה אישית לצדק אוניברסלי. אך באותה עת, עדות זו מקפלת בתוכה כמה מן הבעיות המורכבות ביחסים בין האנשים שלפני המצלמה לאלה שמאחוריה. קולנוענים חושפים בפני הצופים אנשים במצבי חיים פגיעים, עורכים דימויים שלכדו מחייהם ללא התערבותם ומעצבים את סיפורם האישי בהתאמה למטרות סרטיהם. יחסים אלה מעלים סכנה של ניצול, גם כאשר התיעוד נעשה מתוך שאיפה לתיקון חברתי. סכנה זו גדולה במיוחד בעדויותיהם של ניצולים הנחשפים לצופים ובה בעת, לעיתים לראשונה, לזיכרונות של כאב, אובדן, בושה ואשמה שהדחיקו במשך שנים ארוכות.

זיכרון, עדות וכאב: על תנועות המטוטלת ב"המהגרים" של ו.ג. זבאלד – קובי אסולין

בַּיִת עָזוּב/יהודה עמיחי
בַּיִת עָזוּב, מִיַּד רוֹאִים שֶׁהוּא עָזוּב
אָדָם עָזוּב, לֹא מִיַּד רוֹאִים
כִּי בְּעֵינָיו הַפְּתוּחוֹת עֲדַיִן אוֹר שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
מבוא
כך מספר אפלטון, בדיון על התאווה בפוליטיקה:
שעה שלאונטיוס בן אגליאון עלה מהפיריאוס העירה, בדרך שמחוץ לחומה הצפונית, הבחין בגופות מתים, במקום שהוצאו להורג; והנה אחזה בו תאווה להתבונן בהן, בעת ובעונה אחת בחלה נפשו מכך, והוא ביקש לפנות עורף למחזה; וזמן מה היה נלחם בעצמו וכיסה את פניו, עד שלבסוף נכנע לתאוותו, פקח את עיניו לרווחה, רץ אל הגופות וקרא: הא לכן רצונכן, עיניי העלובות! ומלאתן לשובע מאותו מראה נאה!

זיכרון, משפט והחייאה – שפת פסק הדין במשפט דמיאניוק כחקר מקרה – נעימה ברזל

ב-1986 שלל בית המשפט בארצות הברית את אזרחותו של ג'ון איוואן דמיאניוק, מפני שנמצא שהוא הוליך שולל את רשויות ההגירה בארצות הברית בשאלות הנוגעות לעברו, לצורך קבלת אזרחות אמריקאית. מדינת ישראל הגישה בקשה להסגרתו ב-1983 משום שזוהה בארצות הברית על-ידי עדי רְאִיָּה כפושע והרוצח שכונה "איוואן האיום", מפעיל תאי הגזים ממחנה ההשמדה טרבלינקה. ב-1986 הוסגר דמיאניוק לישראל והועמד לדין בפני הרכב מיוחד של שופטים, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ב-1988 הרשיע בית המשפט את הנאשם, בעיקר על בסיס עדויות הרְאִיָּה של ניצולי שואה, וגזר את דינו למוות. בעקבות פסק הדין הגיש הנאשם, באמצעות סנגורו, ערעור לבית המשפט העליון ביושבו כבית משפט לערעורים. במהלך הדיון הוצגו לבית המשפט מסמכים והצהרות בכתב שנאספו בארכיונים רשמיים של מדינות חבר העמים שנפתחו לאחר התמוטטותה של ברית המועצות ב-1990. ביניהם היו הצהרות שנתנו סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה על-ידי ואכמנים (שומרים), ששירתו את מנגנון ההשמדה הנאצי והוצבו בטרבלינקה. אלו נקבו בשמות חבריהם לשירות והזכירו גם את "איוואן האיום". אלא שהמצהירים ייחסו כינוי זה לאיוואן מרצ'נקו ולא לאיוואן דמיאניוק.

להחזיק את הזיכרון: פיגוע טרור ב-AMIA, בואנוס איירס, ארגנטינה, 1994 – מקומן של התערבויות אומנותיות מוזמנות בהבניית זיכרון כאירוע מתמשך – יעל גילעת

המחקר דן במרחב זיכרון שהולך ומתפתח מזה 26 שנה ביחס לפיגוע טרור רב נפגעים שהתרחש בבניין הקהילה היהודית AMIA ((Asociación Mutual Israelita Argentina בבואנוס איירס ב-18.7.1994. הפיצוץ שאירע בבוקרו של יום ב' בשעה 9.53 גבה את חייהם של 85 אנשים. 300 אנשים נוספים נפצעו. מכונית התופת הרסה כליל את המבנה, מבני מגורים ומסחר סמוכים ואף את הכביש, המדרכות ובתים ברדיוס נרחב. עד היום הפיגוע לא פוענח במלואו, האשמים לא הובאו לדין, מלבד סייענים שכבר שוחררו בשל אי תקינות החקירה. גורמים משפטיים ומשטרתיים נמצאו אשמים בהסתרת מידע, רשלנות ושיבוש הליכים, אך משפטם הסתיים ב-2015 רק בהרשעות חלקיות. משפחות הנפגעים ונציגי הקהילה מפנות עד היום אצבע מאשימה אל השלטונות בהכשלה מכוונת של החקירה. ב-8 בינואר 2015, הפרקליט אלברטו ניסמן ((Nisman, שהיה בין התובעים בתיק AMIA מת בנסיבות לא ברורות. התאבדותו, או שמא הירצחו של ניסמן, ממשיך להעסיק את הספרה הציבורית גם כיום.