פרידה מאליה דמטר – גיליון זה מוקדש לחברתנו, העורכת הלשונית

אליה יקרה שלנו
הזיכרון הוא מי שאני – אנחנו. כל אחד ואחת מאיתנו מעיד תדיר את עצמו וזולתו ברשת של שבבי זיכרון המשורגים זה בזה. אומרים גם שכל עוד דמותו של אדם משוקעת בזיכרון של זולתו הוא ממשיך לחיות איתנו.
אליה הייתה לנו חברה ושותפה; העורכת הלשונית והמביאה לדפוס של כתב העת דברים מהגיליון הראשון ועד גיליון מס' 13, "על הזיכרון". את הגיליון הזה כמו גם את קודמו כבר ערכה אליה בימי מחלתה, הקפידה על קלה כחמורה, בסבלנות, במקצועיות וביחסי נועם עם הצוות והכותבים. דברים היה לה לסיפור אהבה. כל כך רצתה להספיק ולערוך גם את גיליון "תיגר וציות" וכאבה עד כלות כשאמרה לנו שלא תוכל. במקביל הייתה אליה גם העורכת הלשונית של כתב העת הגירה ושל הסדרה העברית שפה חיה, ערכה גם את כל חומרי התפוצה של מכללת אורנים והכול במאור פנים ובשותפות אמת.
בלעדייך אליה, לא היינו מצליחים להקים ולמנף את דברים. למדנו יחד כל הזמן וכל פעם מחדש כיצד לבנות כתב עת רב-תחומי, אקדמי ושפיט למהדרין, שתהיה לו אמירה חברתית ברורה, ולעשות זאת באופן נכון ושלם. למדנו ממך המון, יקרה שלנו, נהנינו מהעושר השפתי והלשוני שלך, מהקפדנות, מההתעקשות על פשר מדויק ומובן, ומהקשר המייעץ והבונה שיצרת עם הכותבים. במיוחד היה חשוב לך לסייע לכותבי מאמרים שהעברית אינה שפת האם שלהם. להם דאגת ואותם טיפחת במכוון.
חשוב לנו לספר שעבודת העריכה הלשונית העצומה שבה עסקת, הייתה למעשה העבודה שעשית בשעות שלאחר העבודה. והרי מילאת במכללת אורנים תפקידים שונים ובעיקר מנהלת הפקולטה ללימודים מתקדמים. לא היה דבר בבנייה של החטיבה ללימודי המשך ואחר כך של הלימודים המתקדמים והתואר השני, שלא ידעת כיצד לסייע בו, להציע כיוון, לארגן, להכין לוח זמנים, לצוות אנשים ולהפעילם, לעסוק בכול מכול ובצורה טובה כל כך. בשנים האחרונות טרם יציאתך לפנסיה שימשת גם כמפיקת האירועים של המכללה כולה.
כמה טוב היה לצחוק איתך. וכמה קל היה ואיזה כיף היה להצחיק אותך. היית צוחקת בקול רם, משוחרר, פתוח ומלא אור. הבזקי הצחוק, כמו הקריאה לסדר כשאנשי הסגל האקדמי היו "עושים בלגן", היו חלק מהתנופה הגדולה של נוכחותך, כמו המקצוענות, חדות התפיסה, עוצמת העשייה, וההיענות השלמה. כל אלו הם את, וכך נזכור אותך. היית חלק חשוב מההוויה המפעמת במכללה וממה שאנחנו מכנים "רוח אורנים". ידך הטובה הייתה בכול.
יהי זכרך ברוך.
נעימה, בשם חברות וחברי מערכת דברים וגם בשמכם הקוראים.

הקריאה וההתייצבות: המסורת היהודית אל מול הכוח והגורל – עודד רון ושחר פישר

עודד רון ושחר פישר
מבוא: "מהו 'העברי'? שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד"
ישנו בסיס איתן לאמירה שהמסורת היהודית – בדומה לפסיקתא המצוטטת לעיל – הינה עברית, רוויה במופעים מכוננים של התייצבות מעבר – מנגד וכנגד. כבר בעצם סיפור לידתו של העם, בפתח ספר שמות, אנו מוצאים סדרה של עמידות מנגד, קריאות תיגר ואי-ציות חתרני ומתריס כנגד הסדר הקיים, הכוח הפוליטי ואף הגורל עצמו. שפרה ופועה המיילדות שסירבו לקיים את מצוות המלך להמית כל בן זכר, עמרם ויוכבד המתחתנים, מביאים ילד לעולם ומצפינים אותו במשך שלושה חודשים, ההתחכמות ללשון החוק של "כל הילוד היאורה תשליכוהו" בהכנת התיבה, מרים המתייצבת לשמור על התינוק ולהתערב בדיוק ברגע הנכון. כל אלה הם כמו הכנה המבשרת את התייצבותו של משה עצמו – המתחילה ביציאתו אל אחיו, בראותו "כי אין איש" זולתו, ומשם אל ההתייצבות מול הרועים שהתעמרו בבנותיו של יתרו, מול הסנה, מול פרעה, מול העם, מול הים ומול אלוהים על הר סיני. סדרת ההתייצבויות האלה, העמידה מנגד כנגד מהלכו הרגיל של הכוח בעולם, והפריצה מעבר לו – מלוות את סיפור כינונו של העם היהודי. מנקודת ראות מצרית מציע האגיפטולוג וחוקר המונותאיזם ז'אן אסמן, כי היהדות היא במהותה "דת-נגד", המתעצבת מתוך התנגדות, מרד, היפוך ערכים ולבסוף הכחשה ("וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר" ) של התרבות הקדומה שמתוכה התהוותה.

כשהפרות קוראות תיגר – יעל פויס

כאשר קניתי את הספר הצנום על פרות ואנשים מאת אנה פאולה מאיה, סופרת ברזילאית, לא שיערתי שהספר יטריד את מנוחתי ויעסיק את מחשבותיי הרבה אחרי שאסיים את קריאתו. הנובלה מגויסת למאבק בתעשיית הבשר, תוך עיגונו בביקורת חברתית רחבה יותר. ספרות מגויסת סובלת לא פעם מהבלטת המסר באופן פשטני על חשבון האיכות הספרותית והמורכבות. והינה, על אף היותה מגויסת, הנובלה על פרות ואנשים מפליאה לבטא את מורכבותה של המציאות ואת זיקתן של מערכות אקולוגיות למערכות לשוניות-תרבותיות-חברתיות. היא אכן קוראת תיגר על אכזריותה של תעשיית הבשר, אך האמצעים הפואטיים שבהם מעוצבת קריאה זו מעלים שאלות נוקבות על הכתובת של המרד ועל תוצאותיו.

הפגנות האקלים וההכחדה – תיגר או ציות? – אורי שיינס

הקדמה
אליעזר גולדמן מגדיר סמכות בהקשר של סמכות דתית, על-פי מילון אקספורד, כ"כוח לאכוף ציות [וכ]יכולת להשפיע על פעולות, השקפות ואמונות". לאור זאת, ציות או אי-ציות הוא דפוס פעולה שמתייחס לסמכות: ציות הוא קבלת הסמכות ואי-ציות הוא הפרה של הסמכות וביטוי של התנגדות כלפיה.

קריאת תיגר על הסמכות הדתית בקרב תלמידי מכינות קדם-צבאיות דתיות – גיא הלוי

אליעזר גולדמן מגדיר סמכות בהקשר של סמכות דתית, על-פי מילון אקספורד, כ"כוח לאכוף ציות [וכ]יכולת להשפיע על פעולות, השקפות ואמונות". לאור זאת, ציות או אי-ציות הוא דפוס פעולה שמתייחס לסמכות: ציות הוא קבלת הסמכות ואי-ציות הוא הפרה של הסמכות וביטוי של התנגדות כלפיה.

של מי ההיסטוריה הזאת? מורים להיסטוריה בבתי ספר ערביים בין קריאת תיגר לציות – רבאח חלבי ונסרין חג'אזי

מטרת המחקר היא לבחון, מנקודת המבט של המורים עצמם, את האופן שבו מתמודדים מורי ההיסטוריה בבתי ספר ערביים עם לימוד פרשנות היסטורית שאינם מאמינים באמיתותה, ושהיא אף נתפסת על-ידם כעוינת את חברתם וזהותם.

לצאת מבלי שוב? זיכרון והיסטוריוגרפיה בחברה הישראלית – מנשה ענזי וליאור שטרנפלד

באוקטובר 2019 פרסמנו מאמר נרחב במוסף הארץ, מאמר אשר דן במגמות בציבור הישראלי הפועלות ״לגלות״ מחדש את ההיסטוריה של היהודים בעולם המוסלמי. גילוי מחודש זה הוא התפתחות מבורכת של העשור האחרון, הקשורה בתהליכי שבירת כור ההיתוך, ובפתיחות לנרטיבים מגוונים בחברה הישראלית. אלא שמגמה זו, כפי שהיא מצטיירת בעינינו, עסוקה בעיקר בחיזוק הנרטיב הציוני תוך הרחבתו ועדכונו, אך אינה מציעה לו אלטרנטיבה היסטוריוגרפית.

רפלקציה, אמפתיה וסיפורי חיים – יצירת קִרבה והיכרות בין קבוצות קונפליקט במרחב האקדמי – איזאבל רמדאן, מיכל ראזר, מיכאל מוטולה וויקטור פרידמן

מאמר זה מבקש להציג גישה של מחקר פעולה להסרת חסמים בתקשורת בין סטודנטים ערבים ויהודים, באמצעות טיפוח מיומנויות של אמפתיה בין-אישית ורפלקציה. המאמר – המבוסס על קורס שלימדנו במכללת אורנים, במסגרת התואר השני בחינוך והוראה לתלמידים בהדרה – יראה כיצד יצירת מרחב מחזיק ומאפשר, הקשבה לנרטיבים שונים ורפלקציה, מאפשרות אמפתיה, משככות מתחים ופותחות דלת להבנה אחרת, רחבה יותר, של עצמנו ושל האחר כשותפים לקונפליקט.

"עזר כנגדה": שימוש מושכל בדינמיקה של עימות פוליטי בין מורה לתלמיד לטובת קידומו של חינוך אזרחי – אדר כהן

פתיחה: המתח בין טיפוח חשיבה ביקורתית לבין הכלה של עמדות קצה
חשיבה ביקורתית היא אחת ממטרות החינוך החשובות בימינו, במיוחד כשמדובר באזרחים בחברה דמוקרטית. במרחב הדמוקרטי של המאה העשרים ואחת קיים מתח מתמיד בין המבנה ההיררכי הקלאסי של רשויות השלטון, לבין המגוון השוצף של זהויות, תרבויות ותפיסות עולם – המאפיין את המציאות המודרנית והפוסט-מודרנית. לאור מתח זה, הוגי חינוך, כמו גם מסמכי מדיניות וחקיקה, הציבו את החשיבה הביקורתית כאחת המיומנויות שנערות ונערים צריכים ללמוד בבית הספר ולאמץ לחייהם כפרקטיקה וכאתיקה. אולם, מה קורה כאשר הרוח הביקורתית בכיתה מופנית נגד המורה? באוטופיה של פאולו פריירה התלמידים והמורה עושים יד אחת נגד הדכאנות של המערכת, אולם ברוב כיתות הלימוד שאנו מכירים, המורה נתפסת (ואף רואה עצמה) כשליחה של הממסד, או לכל הפחות של מערכת הערכים של עולם המבוגרים.

משמעת בכיתה: בין אידיאולוגיה למעשה – נעמי דה-מלאך

בעיות משמעת מלוות את מערכת החינוך כל הזמן, ומורים רואים בהן את אחד הקשיים המרכזיים בעבודתם. המאמר יתמקד בדרכי ההתמודדות עם בעיות המשמעת בכיתה, ובפער הקיים בחינוך בעולם המערבי בכלל, ובארץ בפרט, בין האידיאולוגיה לבין המעשה החינוכי. בעוד שהאידיאולוגיה היא בעיקרה פרוגרסיבית ושואפת לדיאלוג מתמיד עם התלמידים, המעשה הוא ברובו שמרני, מכוון להשגת ציות של התלמידים, ורואה בהפרתו "בעיית משמעת". מה שקרה למורה גליה ברומן סילנד משותף למורים רבים, שמאמינים בחינוך פרוגרסיבי, ומוצאים את עצמם מלמדים באופן שמרני. בראשית הדברים אבסס את הטענה בדבר קיומו של הפער באמצעות דוגמאות משני תחומים. בהמשך אנסה להסביר את מקורותיו של הפער, ואדון בפרקטיקות שמנסות לטשטש אותו או לגשר עליו. בחלק המסכם של המאמר אצביע על הצעדים המקדימים הנדרשים להתמודדות עם הפער, מבלי להתיימר להציע לו תרופת פלאים.