המאמר בוחן את תפקיד ה"חונכוּת" – תפקיד חדש בבית ספר פרטי ממעמד כלכלי-חברתי גבוה, לשם הבנת האופן שבו מדיניות חינוכית חדשה יחסית (המכונה "חינוך תרפויטי") מתורגמת לפרקטיקה חינוכית ספציפית. בחינה אמפירית זו מסייעת בהבנת האופן שבו מתוחזקות זהויות מעמדיות פריבילגיות. הממצאים חושפים כי ה"חונכים" תופסים עצמם כטיוטור או כפסילטייטור, דמויות שתפקידן ליצור שיח רגשי, להעביר ידע שאינו פורמלי ולסייע לתלמידים בבניית "סיפור חייהם" כך שיפיקו ממנו משמעות והבנות, שעל בסיסן יעצבו את התפתחותם. החונכים מתפקדים כ"מדריכים תרבותיים" המסייעים לתלמידים לפענח את האופן שבו מוסדות פועלים ואת הדרך להתמודד עימם. אינטראקציות אלו משפיעות על הידע שיש לתלמידים לגבי "כללי המשחק" ועל שליטתם בתמונת העתיד. תחושת הנוחות להפעיל דמויות סמכות והיכולת לדמיין ולתכנן את העתיד מסייעות לתלמידים לפתח תחושת ראוּיוּת (sense of entitlement).

המאמר דן בשינוי עיסוק מתוך בחירה; הוא בוחן את נסיבות בחירתם של מורים לנטוש את עבודתם ולהמירה בעיסוק טיפולי במסגרת החינוכית. המאמר סוקר מחקר שבחן את המוטיבציות של מורים לביצוע המעבר הזה, באמצעות ראיונות עם מי שחוו אותו. אנו טוענים כי את התמורה בתפקיד המורה ניתן להסביר בהשפעתם של תהליכים שעוברים על חברות דמוקרטיות במערב – החל משנות השמונים של המאה העשרים, וביתר שאת בעשור האחרון, ועיקרם – הצבת הפרט וצרכיו במרכז העשייה החינוכית. טענתנו היא כי התמורות הללו הן מופעים של המהלך הניאו-ליברלי בחברה, ושכתוצאה מהם מבקשים לעצמם מורים עיסוק שהמרכיב הפרופסיונלי בו מובהק, ועל כן נוח להזדהות איתו.

מקובל לחשוב כי התפתחות הזהות האישית היא מהשלבים המשמעותיים יותר בחיי כל מתבגר ומתבגרת. היכולת של המתבגר/ת לפתור משברי זהות לאורך החיים תלויה במידת ההצלחה ביצירת זהות עצמית וחברתית, בעיקר¬ בתקופה קריטית זו. תהליך הבניית הזהות ועיצובה אינו תלוי במתבגר/ת בלבד, אלא גם בסביבה שבה המתבגרים מתפתחים ובתהליכי הסוציאליזציה שהם חווים. המאמר הנוכחי מבוסס על מחקר העוסק בעוצמת הזהות הלאומית-פלסטינית של מתבגרים פלסטינים בישראל, ובוחן באיזו מידה הם חווים תהליכי סוציאליזציה לאומית בבית ובבית הספר – זאת בהשוואה למתבגרים יהודים. מממצאי המחקר עולה כי אכן מידת הסוציאליזציה הלאומית שחווים המתבגרים הפלסטינים בבית ובבית הספר נמוכה. אך, בניגוד לאינטואיציה שלפיה הדבר מבשר זהות לאומית נמוכה, הרי המחקר מעלה כי המתבגרים הללו הם בעלי זהות לאומית-פלסטינית חזקה. את ההסבר לכך אנו תולים באופן שבו נתפס הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיני מתבגרים אלו.

מאמר זה עוסק בהרחבת הבנת תפיסת תפקיד המדריכה הפדגוגית (מד"פית) כמבנה את שדה ההכשרה, כפי שהמד"פיות תופסות אותו בהקשר שבו הן פועלות. מטרת המחקר שעליו מבוסס המאמר הייתה ללמוד ולהפיק ידע על עבודתה המורכבת של המד"פית בעזרת מחקר פעולה. מניתוח הממצאים עולה שמהות תפקידה היא להבנות את שדה ההכשרה בעיקר באמצעות יצירת קשרים וביסוס יחסים עם כל שותפיה. מורכבות התפקיד מתבהרת במהלך המחקר ובעיקר לנוכח ריבוי מספר השותפים שאיתם יוצרת המד"פית יחסים. הדיון בממצאי המחקר מנתח את תפקיד המד"פית בשדה ההכשרה באמצעות תאוריית המרחב החברתי ומעלה המשגות בנוגע לתפקיד זה וכן בנוגע להתמודדותה עם קשיים. הידע המתגבש מהמחקר עשוי לשפוך אור על ההיבטים הנסקרים במאמר ולהרחיב את הבנת תפקיד המד"פית בהכשרת המורים.

מאמר זה עוסק בחוויית הלמידה של סטודנטים ערבים בקורסים ייעודיים, בתוכנית ההכשרה להוראה בבתי הספר העל-יסודיים באורנים – המרכז האקדמי לחינוך וחברה. מטרת המחקר היא להבין לעומק את חוויות הלמידה של הסטודנטים בקורסים הנלמדים בשפת האם הערבית והמותאמים לשדה החינוכי בחברה הערבית. בניתוח איכותני של הנתונים נמצאו שלוש תמות עיקריות בהקשר זה: (1) הוראה בשפת אם ערבית כמקדמת למידה; (2) רלוונטיות התכנים בקורס מבחינה חברתית-תרבותית; (3) חסרונות הלימוד בקבוצות ייחודיות תלויות שפה, במקרה זה הלומדים בשפה הערבית. הממצאים מעידים על תרומה משמעותית של קורס הנלמד בשפה הערבית לחוויית למידה חיובית בהקשר רגשי, שמקדמת תחושת ביטחון, אינטימיות ושיתוף בהקשר חברתי-תרבותי. סוגיות אלו יידונו תוך העמקת הבנתן והרחבת המשגתן – תאורטית ומעשית. ממצאי המחקר עשויים לסייע בתהליכי התפתחות של סטודנטים ערבים במהלך הכשרתם כמורים, ובהשתלבות קבוצות מיעוט בהשכלה הגבוהה בארץ ובעולם.