אי-ודאות מהווה חלק משמעותי ובלתי נפרד מעבודת החינוך. לכן, יש חשיבות רבה להכשרת אנשי חינוך לעבודה בתנאי אי-ודאות. המאמר עוסק בחקר תפיסותיהם של סטודנטים בקורס להסבת אקדמאים לחינוך מיוחד, קורס המבוסס על תהליכי הוראה ולמידה המושתתים על התבוננות וחקר של ההיבטים הבלתי-ודאיים בעשייה החינוכית באמצעים נרטיביים. במחקר נבחנו תוצרי הכתיבה של 26 סטודנטים, במטרה לחשוף ולזהות דפוסי עומק בתפיסותיהם לגבי מצבי אי-הוודאות בחינוך. מניתוח התוכן של תוצרי הסטודנטים עלו שלוש קטגוריות מרכזיות: סוגי אי-ודאות, דרכי התמודדות עם אי-ודאות, והשלכות על התהליך החינוכי. כל אחת מהקטגוריות כוללת שלושה מעגלי השפעה: איש החינוך עצמו, המפגש בין איש החינוך לתלמידים ואיש החינוך כחלק מארגון חינוכי. מהממצאים עולה דילמת עומק המתעוררת בעת מצבי אי-ודאות: האם לשחות במים הסוערים או להמתין שהסערה תחלוף. מאחר שמצבי אי-ודאות מהווים חלק בלתי נפרד מחיינו, נכון לשזרם בתהליכי הכשרה של אנשי חינוך תוך שימוש בפרדיגמה הנרטיבית, העוסקת בסיפורי חיים ובפרשנות הסטודנטים את המתרחש בחייהם.