משבר הקורונה חשף את העולם כולו לאי-ודאות. עובדי מערכת החינוך בישראל נחשפו להנחיות משתנות, ורוב בתי הספר עברו לפרקים להוראה מרחוק. המחקר בחן כיצד התמודדו בעלי תפקידים עם אי-הוודאות בחודשים הראשונים למשבר. עשרים מחנכי כיתות ורכזים השתתפו בקבוצות מיקוד, וכן השיבו בכתיבה חופשית על שאלות בנושא זה. באמצעות ניתוח תוכן, נמצא שבעוד חלק מהם ניסו לארגן את פעילותם באמצעים שונים – על-ידי תכנון, בניית תרחישים, ייזום ושימור שגרות – אחרים "זרמו" ללא תכנון. בעוד יש שהסתגרו כדי לשמור על שלווה, אחרים פעלו להשגת מידע. ממצאים אלה תומכים בתאוריה של המוטיבציה להפחתת אי-ודאות. ניכר כי לתפיסת המשתתפים, הרגשות, הקוגניציות וההתנהגויות שלהם השפיעו אלו על אלו. לדוגמה, רבים מבעלי התפקידים חשו לחץ, חלק מהם העידו כי "ניהלו את הרגש" למשל על-ידי מתן דגש על החיוב ותפיסת המצב כהזדמנות להתפתחות. תפיסה זו הביאה ללמידה ולהתנסויות שעזרו לפתח חוללות עצמית ולהפחית חלק מהדאגות. לדברי המשתתפים, מנהלי בתי הספר השפיעו על הסתגלותם לאי-הוודאות על-ידי מתן דוגמה אישית, העצמה ועוד. מתברר שלמידת עמיתים, מערכי תמיכה ואמצעים נוספים עשויים לסייע להסתגלות ולשימור החוסן בתקופת הקורונה המתמשכת, כמו גם בזמני אי-ודאות אחרים.
