הקריאה וההתייצבות: המסורת היהודית אל מול הכוח והגורל – עודד רון ושחר פישר

עודד רון ושחר פישר
מבוא: "מהו 'העברי'? שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד"
ישנו בסיס איתן לאמירה שהמסורת היהודית – בדומה לפסיקתא המצוטטת לעיל – הינה עברית, רוויה במופעים מכוננים של התייצבות מעבר – מנגד וכנגד. כבר בעצם סיפור לידתו של העם, בפתח ספר שמות, אנו מוצאים סדרה של עמידות מנגד, קריאות תיגר ואי-ציות חתרני ומתריס כנגד הסדר הקיים, הכוח הפוליטי ואף הגורל עצמו. שפרה ופועה המיילדות שסירבו לקיים את מצוות המלך להמית כל בן זכר, עמרם ויוכבד המתחתנים, מביאים ילד לעולם ומצפינים אותו במשך שלושה חודשים, ההתחכמות ללשון החוק של "כל הילוד היאורה תשליכוהו" בהכנת התיבה, מרים המתייצבת לשמור על התינוק ולהתערב בדיוק ברגע הנכון. כל אלה הם כמו הכנה המבשרת את התייצבותו של משה עצמו – המתחילה ביציאתו אל אחיו, בראותו "כי אין איש" זולתו, ומשם אל ההתייצבות מול הרועים שהתעמרו בבנותיו של יתרו, מול הסנה, מול פרעה, מול העם, מול הים ומול אלוהים על הר סיני. סדרת ההתייצבויות האלה, העמידה מנגד כנגד מהלכו הרגיל של הכוח בעולם, והפריצה מעבר לו – מלוות את סיפור כינונו של העם היהודי. מנקודת ראות מצרית מציע האגיפטולוג וחוקר המונותאיזם ז'אן אסמן, כי היהדות היא במהותה "דת-נגד", המתעצבת מתוך התנגדות, מרד, היפוך ערכים ולבסוף הכחשה ("וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר" ) של התרבות הקדומה שמתוכה התהוותה.

קריאת המאמר במלואו