עדות קולנועית כמחווה אתית – אוהד אופז

המקום: מחנה הריכוז דכאו, 6 במאי 1945, שישה ימים לאחר שחרורו בידי הכוחות האמריקאים: מבין גדרות וגוויות מוטלות, מבין הפנים הבוהות בשתיקה במצלמה בעיניים תמהות, פתאום בוקע קול. אסיר אחד, מוקף בחבריו, עונה באנגלית במבטא מזרח אירופאי לשאלתו של המראיין. הוא מסביר למצלמה שכניצול יהודי, אין לו ולחבריו לאן לחזור משום שביתם נהרס, ומשפחותיהם והקהילות היהודיות מהן באו, הושמדו.
דומה שמפגש ראשוני זה בין הניצול, מייטק דורטהיימר, לבין המתעדים, אנשי יחידת ההסרטה שליוותה את הכוחות המשחררים, מזקק את כוחו האתי והאנושי של הקולנוע לייצג קריאה אישית לצדק אוניברסלי. אך באותה עת, עדות זו מקפלת בתוכה כמה מן הבעיות המורכבות ביחסים בין האנשים שלפני המצלמה לאלה שמאחוריה. קולנוענים חושפים בפני הצופים אנשים במצבי חיים פגיעים, עורכים דימויים שלכדו מחייהם ללא התערבותם ומעצבים את סיפורם האישי בהתאמה למטרות סרטיהם. יחסים אלה מעלים סכנה של ניצול, גם כאשר התיעוד נעשה מתוך שאיפה לתיקון חברתי. סכנה זו גדולה במיוחד בעדויותיהם של ניצולים הנחשפים לצופים ובה בעת, לעיתים לראשונה, לזיכרונות של כאב, אובדן, בושה ואשמה שהדחיקו במשך שנים ארוכות.

קריאת המאמר במלואו