זיכרון, עדות וכאב: על תנועות המטוטלת ב"המהגרים" של ו.ג. זבאלד – קובי אסולין

בַּיִת עָזוּב/יהודה עמיחי
בַּיִת עָזוּב, מִיַּד רוֹאִים שֶׁהוּא עָזוּב
אָדָם עָזוּב, לֹא מִיַּד רוֹאִים
כִּי בְּעֵינָיו הַפְּתוּחוֹת עֲדַיִן אוֹר שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
מבוא
כך מספר אפלטון, בדיון על התאווה בפוליטיקה:
שעה שלאונטיוס בן אגליאון עלה מהפיריאוס העירה, בדרך שמחוץ לחומה הצפונית, הבחין בגופות מתים, במקום שהוצאו להורג; והנה אחזה בו תאווה להתבונן בהן, בעת ובעונה אחת בחלה נפשו מכך, והוא ביקש לפנות עורף למחזה; וזמן מה היה נלחם בעצמו וכיסה את פניו, עד שלבסוף נכנע לתאוותו, פקח את עיניו לרווחה, רץ אל הגופות וקרא: הא לכן רצונכן, עיניי העלובות! ומלאתן לשובע מאותו מראה נאה!

קריאת המאמר במלואו