"זה מה שנתנו לי מלשכת הסעד" עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ביחס למזרחים בספרים לנוער של גלילה רון-פדר-עמית – גילה דנינו-יונה

בוויכוח שהתנהל בשנות החמישים בשאלה האם צריכים הסופרים העבריים להתגייס למען החזון הציוני, לא חלקו רבים מהסופרים על זכותם לכתוב טקסטים ספרותיים שיספרו את סיפור העלייה והקליטה באופן שינציח את הנרטיב הציוני, אפשר שמתוך מחשבה שאין לעולים, ובהם המזרחים, משאבים רוחניים שיאפשרו להם לכתוב את עצמם. משה שמיר היה בין הקולות הבודדים שסברו שאת סיפור המעברה והקליטה צריכים העולים לספר. "לאלה השואלים היכן על הסיפור המעברה, יאמר אפוא: את הסיפור הזה יכתוב הנער הגדל במעברה והלומד עכשיו לכתוב את שמו לראשונה". למצער, עמדה זו לא קנתה לה אחיזה בקרב סופרי הדור הראשון שכתבו את קורות העולים החדשים בקולם ומנקודת מבטם, שהייתה מבוססת על הנרטיב כי העולים מארצות המזרח נחשלים ונבערים, ועליהם לעבור טרנספר ממזרחיות מסורתית-פרימיטיבית לנורמטיביות מערבית ארצישראלית-נאורה. מוריסון קוראת לתופעה זו "נרטיב-אדונים" שמשמעותו דיבור מוסווה אודות מישהו כביכול בשמו. דומה שהספרים לבני הנוער שכתבה גלילה רון-פדר-עמית, שהחלו מתפרסמים כשני עשורים מאוחר יותר, מהדהדים את תפיסת העולם של סופרי הדור הראשון, לפיה תפקידה של האליטה ההגמונית לכתוב את סיפורם של העולים – המזרחים רק כביכול, בקולם ומנקודת מבטם. אלא ששאלת זהותו של הכותב בוויכוח שהתקיים בשנות ה-50, היא לדעתי משנית בחשיבותה. לדבריו של משה שמיר יש חשיבות סוציולוגית ולא מהותנית. ההיבט החשוב בוויכוח זה קשור לאופי הזיכרון הקולקטיבי ולהבנייתו ובכך אני מבקשת להתמקד במאמר. אני מבקשת לתאר את האופן בו מתוארים המזרחים בספרים אלה, ולהנכיח מבט ביקורתי-מזרחי הבוחן את הנרטיבים והפרקטיקות התמטיות הרווחות בהם ביחס למזרחים.

קריאת המאמר במלואו