כולנו זקוקים לחסד: "תשישות חמלה" בקרב אנשי חינוך – ענבר לבקוביץ' וצמרת ריקון

למה אנו מצפים כשליבותנו מתמלאים ייאוש ואף על פי כן דופקים אנו על דלתו של אדם – אין זה אלא מצפים אנו לנוכחות מן הנוכחויות שעל ידיה נאמר לנו, שבכל זאת יש טעם ותכלית. (בובר, 1964)

חמלה היא רגש של דאגה, הזדהות ורצון לסייע לזולת הנתון במכאוב ובסבל. "תשישות חמלה" מבטאת מערך תסמינים הנחווים כאשר המסייע מעורב רגשית יתר על המידה ברגשות המטופל. המושג "תשישות חמלה" (Compassion Fatigue, המכונה גם Empathic Distress או Countertransference) הוטבע לראשונה על-ידי ג'ויסון, שבחנה את תופעת השחיקה בקרב אחיות במחלקות לרפואה דחופה. היא זיהתה את תגובת האחיות לחשיפה המתמשכת לסבלם של החולים ולכאבם ואת השפעתם על האחיות עצמן. ג'ויסון הבחינה כי תחושות של חמלה לצערו של האחר וניסיון למגר את כאבו, עלולים לפגוע ביכולתו של המסייע להיות אמפתי ולשאת בעוצמת הסבל. המשגה נוספת של המונח הגיעה מאוחר יותר על-ידי פיגלי, אשר תיאר מצב בו מטפלים מדיסציפלינות שונות נחשפים בצורה מצטברת לסבל, למצוקה ולטראומה של מטופליהם. פיגלי הציע כי בני משפחה ומטפלים עלולים לפתח לחץ מִשני טראומטי מעצם הקרבה לניצול הטראומה. הלחץ נובע מן הרצון לסייע לאדם הסובל והוא כולל תסמינים רגשיים והתנהגותיים הזהים כמעט לתסמינים של פוסט-טראומה. על כן, חשיפה ממושכת לזיכרונות טראומטיים, לכאב ולסבל המלווים את המסייע, גורמים ל"תשישות חמלה", תהליך שבו המסייע חש תחושות דומות לאלו של ניצול הטראומה.

קריאת המאמר במלואו