סטודנטים ערבים באוניברסיטה עברית: נוכחים נפקדים – רבאח חלבי

אחת החוויות הקשות שחוויתי בהיותי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה, ובמיוחד בשנה הראשונה ללימודים, הייתה חוויית הניכור, והייתי אף מקצין ואומר – חוויית הסירוס. בתור סטודנט ערבי בתוך "המון" של סטודנטים יהודים הרגשתי חוסר ביטחון, התכנסתי בתוך עצמי וכל שרציתי היה לצלוח את משימות הלימודים בשלום. פחדתי להשתתף בשיעורים והעדפתי לשבת בשקט ולרשום את דברי המרצים. השתדלתי לשבת בספסלים האחרונים, הרחק מעיני המרצים מחשש שיפנו אליי חס וחלילה. לרוב ידעתי את התשובות לשאלותיהם של המרצים, אך שמרתי אותן לעצמי, ובמקרים שבכל זאת רציתי להביע את דעתי, עד שארגנתי את מחשבותיי המרצה כבר התקדם. המצב היה חמור עוד יותר בכל הקשור לדיון בנושאים פוליטיים. במיוחד נחרטה בזיכרוני התבטאות גזענית של אחד המרצים כלפינו הערבים. רתחתי מזעם, רציתי להתפרץ ולענות אך נאלמתי דום. המילים נעתקו מפי ולא יכולתי להגיב לדברי הבלע.

קריאת המאמר במלואו