ה"אחר" המיידי – מרב בטיטו

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה התוודעתי לטעמו של בשר חזיר. הייתה זו שעת צהריים בג'ונגל הבטון של רחובות מנהטן, ואני – בת 39, אימא לשלוש בנות דתיות – מזמינה ביודעין כריך קטן ובתוכו בייקון וגבינה, מוליכה אל פי ביד רועדת את "הדבר האחר" ממנו הורחקתי כל חיי כמו מאזור של סכנה איומה. למעשה, לא היה כל צורך לוודא שאשמר מפני מאכלים אסורים או להשגיח עליי בל אתפתה לכך. בבית הגידול שלי, משפחה מסורתית דתית ובסביבותיו, לא היו בנמצא אוכלי חזיר. סבותיי הצדקניות, אם הזכירו בכלל את השם המפורש, עשו זאת במרוקאית תקנית שמא יזהמו את פיהן ולו באזכור שמה של החיה, וסביי אומרי התהילים כלל לא היו צריכים לעשות בה שימוש שכן הייתה בלתי רלוונטית לחלוטין במחוזותיהם הקדושים. מרבית האנשים שהכרתי מקרוב עד שנות השלושים לחיי, גם הם הדירו את חיכם מסמל הטומאה האולטימטיבי שחוקקה היהדות בת אלפי השנים, כך שמעולם לא נולד בי הדחף להניחו על לשוני ולחוות את הטעם האסור. רוב החילונים שהכרתי מקרוב, ולא היו רבים כאלו, גם הם הדירו מצלחתם את הבשר הלבן, והוא ממילא לא היה מצוי במכולת השכונתית ואפילו לא במרכול הגדול שליד השוק העירוני. סדר היום הגסטרונומי של רוב היהודים בישראל נעדר נוכחות חזירית, וגם אלו שמדי פעם חוטאים בו ללא כל רגשות אשם, עושים זאת מחוץ למטבח הפרטי הכשר יחסית שהם מחזיקים בביתם.

קריאת המאמר במלואו