גוונים של "אחרוּת": ערבים ויהודים קוראים ספרות יחדיו – יעל פויס

דמיינו לעצמכם קבוצת קוראים הדנים ביניהם על נובלה שנכתבה במרחק זמן ומקום ובתרבות אחרת. כולם מורים מנוסים, אך הם בעלי דתות, מגדר, גיל, שפות-אם ולאום שונים זה מזה. חלקם יהודים השייכים לקבוצת הרוב בישראל ומיעוטם ערבים. המרצה המנווטת את הדיון משתייכת לרוב היהודי. הביאו בחשבון את הסביבה בה נערכים הקריאה והדיון: מוסד אקדמי להכשרת מורים. סביבה שיש בה מעצם הגדרתה יחסי כוח בין מרצה לבין סטודנטים כאשר הראשון גם נדרש להעריך את הישגיהם של האחרונים. אילו תהליכים יחשוף הדיון ביצירה ובקונפליקטים שבה, אילו גוונים של מתן משמעות יופיעו בשיח הדבור והכתוב? וכיצד אלה יאפשרו או יעכבו הקשבה לזולת וניסיון לבחון מצבים מנקודת מבטו?
במאמרי אבחן סיטואציות של שיח דבור וכתוב בהקשר האקדמי הישראלי המורכב, שבו לומדים בני תרבויות שביניהן שרוי עימות עיקש, והם קוראים ומפרשים בשפת הרוב, עברית, סיפור המתחולל בתרבות שונה משלהם. זהו סיפורה של המרצה, אני, השלוב בסיפורם של הקוראים תוך כדי מסע הקריאה בנובלה כרוניקה של מוות ידוע מראש מאת גבריאל גרסייה מארקס. הסיטואציות שיתוארו מושפעות מאופני ההנחיה וההידברות שאפיינו את השיח הקבוצתי סביב היצירה שבלב הדיון, תוכנה ועולמה, ממאפייני המשתתפים ובוודאי גם מהשפה בה התרחשה הקריאה. בחינתן של הסיטואציות לאור תאוריות שונות עשויה ללמדנו על הסיכוי והסיכון שבשיח ספרותי בקבוצות מרובות תרבויות ולשונות.