"אחרים" ו"זרים" בתפיסת העולם ובפרקטיקת החיים בתרבות האמונית – נעימה ברזל

הדיון ביחס ל"אחר" ול"אחרים" בתרבות האמונית מפגיש אותנו עם שאלת היחס הנכון והנדרש בתרבות זו כלפי אומות העולם בכלל וכלפי הערבים בפרט. ברמה העקרונית, היחס לערבים נגזר מהאבחנה באשר לשליחותן ותפקידן של אומות העולם בתהליך הגאולה המובל על-ידי עמו הנבחר של אלוהים. תפיסה זו התגבשה בישיבת מרכז הרב כבר בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.
במונח "תרבות אמונית" כוונתי למכלול המבטא את האמונה, את תפיסת העולם ואת אורחות החיים כפי שהתגבשו בציבור הדתי לאומי שזיהה עצמו כאמוני, ובמובהק בהתנחלויות הראשונות בשנותיהן הפורמטיביות, קיבוץ כפר עציון ויישובי גוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים, עופרה וקדומים (קדום) לאחר מלחמת יום כיפור.
דיון זה נוגע אם כן גם בשורשי התפיסה האמונית לגבי מושגי יסוד כגון: גאולה, שיבה, התיישבות, ציונות, מלחמה, שלום ומוסר יהודי, כנובעים מבחירתו של העם היהודי, ייחודו וייעודו האלוהי. כל אלו הינם הבסיס לסולידריות היהודית הפנימית המאשרת ומכוננת קדושה זו בכל פעם מחדש. עם זאת, עיקרו של הדיון המוצג בזאת מתמקד בהנהרת מקומם של הערבים כ"אחרים" בעולמם ובפועלם של האמונים במהלך התקופה המכוננת של התפיסה האמונית, דהיינו משנות השישים ועד תחילת שנות השמונים של המאה העשרים. זו התקופה בה נבנו על-ידי הקבוצה האמונית גם הפרקטיקות שביקשו להנחיל בלבבות את "הידיעה" שעם ישראל והעולם כולו נמצאים על סיפה של הגאולה השלמה.

קריאת המאמר במלואו