אומנות ושיתופיות בזמנים של נזילות וחוסר יציבות: קבוצת "הברביזון החדש" כמקרה בוחן – יעל גילעת

העשורים האחרונים הביאו עימם שינויים מרחיקי לכת בחברה ובתרבות העולמית שיש המכנסים אותם תחת הכותרת "מודרניות נזילה". שינויים אלה יצרו פערים עצומים בנגישות למשאבים כלכליים וסימבוליים של יחידים ושל קבוצות חברתיות וכלכליות שונות. הכלכלה הגלובלית המתרחבת מזינה את חוסר היציבות וחוסר הביטחון התעסוקתי שהופך לנחלתם של רבים ברחבי הגלובוס בעידן הנוכחי. כתוצאה מכך יש המציינים הולדתו של "מעמד" חדש – Precariat, המוגדר במושגים קיצוניים של ניכור או של "אחרים לעצמם", ומכליל סובייקטים שנפלטו מהסדר החברתי ומתהלכים בו כ"שקופים". אנשים אלו מצטופפים באופן מובהק בשולי החברה, והדרתם מקבלת ביטוי בהיותם מפוטרים מתעסוקה קבועה, או בהיותם מהגרים ופליטים. מקרב קבוצות אלו ניתן להבחין במצבן המעורער במיוחד של נשים בכל המגזרים הללו, כפי שמציינת ג'ודית באטלר במאמרה המכונן בנושא זה.
על רקע תהליכים אלה, בהם סוגיית "המעמד המעורער" (precariat) והתהליך של הפיכתו לכזה (precarity) משמשים כמטריית-על, עולות שאלות רבות באשר לתפקידה החברתי של האומנות ולמקומם הקונקרטי והסימבולי של אומנים ויצירותיהם בזמנים של היעדר יציבות וביטחון לצד קריאה לצדק חברתי המלווים תהלכי הגירה מועצמים ברמה עולמית. האם וכיצד ישפיע המצב המתואר על שיח האומנות (תאוריות, תפיסות ומגמות), ועל שדה האומנות (אופני יצירה ותצוגה, ביקורת, פרנסה)? האם הפיכתם של אומנים רבים לחלק מהמעמד החדש תצמיח תודעה ביקורתית (radical precariat) שתוביל לסולידריות? מהם התנאים הנדרשים כדי שתתפתח בקרב אומנים וקבוצות אומנים פוליטיקה של אפקטיביות (affective) ושל דאגה (caring) כמענה להתפוררות ולהתפרקות של מסגרות הרווחה והעבודה בעת העכשווית? כיצד פרקטיקה אומנותית ו/או תוצר אומנותי יוכלו לקדם מהלך סולידרי חוצה זהויות אתניות ומגדריות במצב של חוסר ודאות? האם אומנים, כיחידים וכקבוצות, שהם בעלי הון תרבותי בתוך שדה האומנות יוכלו לקדם מהלכים אלה מבלי שינוכסו חזרה לתוכו ועל ידו? כיצד בזמנים של חוסר יציבות ניתן לזהות זיקה בין פרקטיקות, תכנים וסגנון המהווים מהלך סולידרי?
לשם בירור שאלות אלה אני מבקשת להתמקד במאמר זה בקבוצת ה"ניו-ברביזון" או בשמה המאוחר "הברביזון החדש" ("The New Barbizon"), בה לוקחות חלק חמש ציירות צעירות (זויה צ'רקסקי, נטליה זורבוב, אנה לוקשבסקי, אסיה לוקין ואולגה קונדינה), שהיגרו בשנות התשעים של המאה הקודמת מברית המועצות לשעבר לישראל, ופועלות ברציפות ביחד משנת 2010. תערוכתן המשותפת הראשונה כקבוצה התקיימה במוזיאון "מובי – בת-ים" ומאז הן נעות בין פעילות בשוליים ובחצר האחורית של החברה בישראל לבין גלריות ומוזיאונים מרכזיים, בין יוזמות אומנותיות עצמאיות או מוזמנות בקהילות מוּדרוֹת לבין בתיהם של אספנים בעלי ממון, בין המרחב הציבורי הישראלי הרווי ביחסי כוח לבין הקירות הלבנים והסטריליים של הגלריות לאומנות.

קריאת המאמר במלואו