אחיה השילוני, הנביא העיוור: בריאות וחולי בתפיסה המקראית – יעל אברהמי

ההיסטוריה והאנתרופולוגיה של הרפואה מצביעות על פער בין התפיסה הפיזיולוגית לתפיסה התרבותית של בריאות וחולי. מאמר זה בא לבחון את הפער שבין שתי התפיסות הללו בספרות המקרא. המאמר מתמקד במיוחד בתפיסה הפיזיולוגית והתרבותית של עיוורון כמחלה אשר נקשרה מבחינה סמנטית לסכלות, כישלון וזקנה ושהובילה למעמד חברתי שולי. לנוכח תפיסה זאת, מפתיעה דמותו של אחיה השילוני אשר למרות עיוורונו מוערך על-ידי המחבר-העורך המקראי כנביא אמת. המאמר מנתח את האנלוגיות הספרותיות המתקיימות בשני הפרקים המזכירים את אחיה השילוני, מל"א יא ו-יד. בשני הפרקים, מערכי השוואה לסיפורים מספר שמואל א' (בפרט פרקים א, טו, ו-כח) מציגים את אחיה כדמות בבואה של עלי מחד ושל שמואל מאידך. ההשוואה לשמואל, המאופיין ביכולת הראייה שלו, מאפשר לעלי להיות עיוור-רואה, ובמידה רבה משקם את תדמיתו של בית עלי. מסתבר כי הנביא העיוור רואה על אף עיוורונו ולא בזכותו. עיוורונו של אחיה מוצג כמחלה פיזיולוגית, שבזכות הבחירה האלוהית איננה הופכת למגבלה.

קריאת המאמר במלואו