משמוע ועונג המגולמים בגוף המוזיקאי: התבוננות נוספת בהוראת הנגינה הקלאסית ובפדגוגיה המסורתית – דן שגיב

שימורה של המוזיקה הקלאסית כתרבות גבוהה ומובחנת מתאפשר בזכות הנחלה של הביטוס של נגן באמצעות שיטות הוראה קפדניות הממשמעות את הגוף ומדגישות את אידיאל המבצע הקלאסי והווירטואוז. במאמר זה, המבוסס על מחקר אתנוגרפי, אבקש להתבונן בשיעורי נגינה יחידניים כזירה מרכזית לעיצובו של הביטוס זה, ולשאול על משמעותן של פרקטיקות ההוראה המתחוללות בחדר הלימוד בין המורה לתלמיד. במהלך העשור האחרון נכתבו מאמרים ביקורתיים הרואים בשיטות ההוראה המסורתיות פרקטיקה משעתקת ומכנית המבנה תודעה אחידה, הנוטלת מהגוף את הכוח היצירתי הטמון בו, ושמטרתה העיקרית היא לשמר את המבנה הקיים. אל מול גישה זו אני מבקש להתבונן בשיטות ההוראה הללו לא רק כיסודות ממשמעים וממשטרים, אלא גם כשיטות העשויות לאפשר סיפוק, הגשמה ועונג לתלמיד.
באמצעות פנייה לספרות הפנומנולוגית, אבקש לטעון שהידע הגופני אינו נרכש כבפעולת אילוף המבוססת על התניות ותגובות צייתניות. התלמיד נדרש "לחצוב" בגופו בעמל רב, ובאופן רצוני, עד אשר מושגת המושלמות אותה מבקש המורה להקנות לתלמידו. על כן, לצד ההיבט המשעתק והמדכא של הוראת הנגינה, ניתן להצביע גם על היבט אישי, יצירתי ודיאלוגי, הבא לידי ביטוי באמצעות הגוף לאורך הליך הלמידה כולו.

מילות מפתח: הביטוס, הוראת הנגינה, פנומנולוגיה של הגוף, שעתוק תרבותי

קריאת המאמר במלואו