"וְלֹא סִפַּרְתִּי שֶׁיָּרַד לִי דָּם" – תמר לוז-גרבר

הווסת היא טאבו תרבותי כללי, וביהדות על אחת כמה וכמה בעקבות הלכות "האישה הנידה" ו"טהרת המשפחה". נושא הווסת נעדר מהתיאור הספרותי עד המחצית השנייה של המאה העשרים. בשנים האחרונות הסכר נסדק וכבר ניתן לאתר מופעי וסת בספרות. המעבר מהעדר תיאורי וסת לפירוט התופעה משקף חוויות של בדידות, כאב ופחד. תגובות כאלו על תופעה כה חיונית יוצרות דחייה של עיקר מהותי בחוויה הנשית. ככל שירבו המודלים של החוויה הפרטית, כן ייטב לתהליך הנורמליזציה של הגוף הנשי.
מאמר זה בוחן את קבלת הווסת כמשתקף ביצירות ספרות המתארות נערות בגוף ראשון ובפרספקטיבת זמן. היצירות הן בעלות ממד אוטוביוגרפי ומעידות על חוויה קשה. הן לא נכתבו עבור נערות אלא כעדות פרטית. אבחן התייחסויות שונות לנושא מזווית פילוסופית, פסיכולוגית, דתית ומגדרית ועל בסיס תאוריות אלה אתייחס ליצירות הספרות.
מילות מפתח: נערה, התבגרות, וסת, מחזור חודשי, גוף נשי, נידה, הסתרה, שירה, רומן

קריאת המאמר במלואו