המאמר דן ביצירות ספרות לילדים המעמידות במרכזן את המפגש בין הילד "הטיפוסי" לילד בעל הצרכים המיוחדים ובמרכזו השאלה: האם ספרות הילדים הישראלית,  המקורית והמתורגמת, מקדמת ומעודדת את קיומה של קהילה מכילה המבוססת על יחסי "אני אתה" או שמא היא חושפת את קיומה של קהילה מדירה המבוססת על יחסי "אני-לז".

כתשובה לשאלה הנידונה מציע המאמר מודל חדש להתבוננות בספרות ילדים העוסקת בילד בעל צרכים מיוחדים, "מודל ארבעת המפגשים", החושף את קיומם של ארבעה סוגי מפגשים בין הילד הטיפוסי לילד בעל הצרכים המיוחדים: (1) העדר מפגש –  קבוצה של יצירות החושפות את החברה כחברה מדירה. בין קבוצת השוליים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים לקבוצה ההגמונית של ילדים טיפוסיים לא מתקיים מפגש דיאלוגי, לא של "אני-לז", ובוודאי לא של "אני-אתה"; (2) מפגש "אני-לז"- מקבץ יצירות המפגישות בין הילד "הטיפוסי" לילד בעל הצרכים המיוחדים. ביצירות מתקיים מפגש דיאלוגי של "אני-לז" הקצוב בזמן ובמרחב, המובחן כמפגש חד-פעמי וטעון והמדגיש את התייחסותה של חברת הילדים ההגמונית אל הילד בעל הצרכים המיוחדים כמושא לסיפוק צורכיהם של הילדים "הטיפוסיים"; (3) מפגש "אני-אתה" – יצירות המתארות מפגש של "אני-אתה" בין שתי ישויות ילדיות. זהו מפגש שמקורו במציאות כפויה, זו שאינה ניתנת לשינוי. במרכז היצירות עומדת נקודת מבטו של הילד "הטיפוסי" ואופן התמודדותו עם המציאות הנכפית עליו כאשר הוא נאלץ להתמודד עם חיים לצד בן משפחה בעל צרכים מיוחדים; ו-(4) מפגש מידעי – במרכזן של יצירות השייכות לקטגוריה זו עומדת נקודת מבטו של ילד בעל צרכים מיוחדים והתמודדותו עם מצבו הקיומי. אלה הן יצירות ספרותיות-טיפוליות-מידעיות המכוונות לשני קוראים ילדיים: ילד בעל צרכים מיוחדים עבורו היצירות הן קתרזיס טיפולי, וילד "טיפוסי", אשר בפניו חושפות היצירות את עולמו של הילד בעל הצרכים המיוחדים. בפנייתן אל שני הקוראים בו זמנית בונות היצירות מפגש דיאלוגי חוץ-ספרותי המבוסס על יחסי "אני-אתה".