"[ה]השירה היא יותר פילוסופית ויותר נכבדה מן ההיסטוריה; כי השירה מספרת בעיקר עניינים כללים, ואילו ההיסטוריה – עניינים פרטיים." (אריסטו, 1987: 33). במכתם מפורסם זה מציב אריסטו כפרדיגמה תאורטית את עדיפותו של האוניברסלי על פני הפרטיקולרי. הקולנוע, גם אם לא היה חלק מתחומי הידע בתקופת אריסטו, בוודאי מהווה תחום ידע שעניינו הוא הפרטיקולרי. מבחינה זו הקולנוע, אליבא דאריסטו, נמצא בעמדת נחיתות מובנית ביחס לפילוסופי.  ספרו של גבי ברזל: קולנוע אופציונלי – פילוסופיה מהסרטים מהווה מבחינה זו פעולה דה-קונסטרוקטיביסטית למעשה הפילוסופי. יש כאן התרסה מצדו של הקולנוע בהציעו מדיום חלופי לדיון בשאלות פילוסופיות מעבר לזה העיוני-תאורטי הנהוג בשדה הפילוסופי.  יתרה מזאת, הצעתו הפילוסופית של ברזל ממוקדת לא בשאלת התוכן אלא  בצורה, והרי אריסטו כבר קבע שהצורה היא המהות. ברזל מציע לבחון דגם קולנועי מסוים שמהותו היא פילוסופית, ואותו הוא מכנה ומגדיר הדגם האופציונלי. עיקרו של דגם זה הוא בהציעו קולנוע שמתחיל במהלך עלילתי רגיל אשר בנקודה מסוימת, שרירותית ואקראית כשלעצמה, מתפצלת לעלילות שונות, כל אחת מהן מוציאה (excludes) את האחרת, אך מתרחשת בעיקרה באותו ציר זמן, באותו מרחב, תחת אותה תפאורת מציאות, וגיבוריה – לפחות במובן הביולוגי הפשוט[1] – הם אותם גיבורים, אך כל עלילה מציעה אפשרות קיומית אחרת לאותם גיבורים.