"הנערה שקוראים לה עברית" על יחסם של משוררים ודוברים לשפה – צביה ולדן

המאמר דן בציפיות של דוברים מן העברית המתחדשת ובדימויים בהם משתמשים משוררים היוצרים בעברית. מדובר במבחר אקראי של שישה משוררים בני זמננו, ביניהם שתי נשים: שמעון אדף, יונה וולך, שלומית כהן אסיף, רוני סומק, דן פגיס ויונתן רטוש.

העברית בשיריהם מושווית לנערה בגיל ההתבגרות, לאשה מתרחצת ואפילו לזונה המוכנה להיענות לכל פנייה. יש בין הכותבים כאלה המשתאים מול התנהגותה החצופה ויש החרדים ל"עתידה המהוגן". החידוש במאמר הוא עצם העיסוק בהתייחסות לשפה העברית בשירה למבוגרים, או במילים אחרות, הניסיון להציב את השאלה: מה אומרים משתמשי השפה – המשוררים – על שפתם, וליתר דיוק על  ארבעה נושאים שעלו מתוך שבעה שירים שנבחנו במאמר:

 שמירה על טוהר השפה וחשש מפני היטמעות העברית ואובדנה.

 השוואה של העברית לנערה מתבגרת ולאיילת אהבים.

 העברית כשפה בעלת בולטות מגדרית.

 העברית כשפת הבריאה.

המאמר כתוב ברוח מטפורית השאולה מן השירים והוא מעמת ציפיות ודימויים המועלים בשירים עם נתונים מוכרים מתחום הבלשנות.

קריאת המאמר במלואו