כתיבתי על וליד אבו שקרה, אחד מהבולטים בדור הוותיק של האמנים הפלסטינים ואחי הבכור, לא נועדה רק לשם תיאור וניתוח של ציוריו והשפה החזותית שלו אלא, אולי, גם לשם התרת מסכי הדעות הקדומות ואי-ההבנות אשר חוסמים את ה"קריאה" של היצירות בקונטקסט של שדה האמנות הפלסטיני בישראל. ייתכן שמסע זה בין הרוחני והפוליטי, הנוכח בעבודתו ובכתיבתי, יוכל אף הוא לברוא מן החומרים הסגפניים יצירות שהן בגדר חזונות, שבכוחם לשנות את הכימיה של האדמה. למרות הקווים הספונטניים, הפשוטים והצנועים של עבודותיו של וליד אבו שקרה, אבקש לטעון במאמר זה, שטמון מאחוריהן כוח נסתר, הצופה במצבים האנושיים ברגעים אוצרי משמעויות, ושפה חדשה נוצרת – שפה המחברת בין כוח הדמיון של האמן לבין עינו המתבוננת של הצופה.