"שם זה לא פה" תפקיד היועצת בקידום רווחתם הנפשית של תלמידים ממשפחות יוצאי צד"ל – רונית אלפסי-סרדל

מנחה: ד"ר אלה בן-ברק

נכתב במסגרת לימודי תואר שני בתכנית לייעוץ חינוכי.

בנים של אנשי צד"ל (צבא דרום לבנון) הלומדים בבתי ספר באזורנו, חולקים חוויית חיים מורכבת מעצם היותם פליטים, מהגרים שלא מרצונם. מטרת העבודה היא ללמוד על עולמם, התאקלמותם בארץ, הרגשתם וחייהם לפני הגעתם לישראל. ללמוד על ציפיותיהם וחלומותיהם לעתיד, על התובנות האישיות שלהם בעקבות המעבר והחיים בארץ, וכן להבין את החוויה מנקודת מבטם. הבנה זו עשויה לסייע לנו בהיערכות של מערכת החינוך למתן מענה המתאים לאוכלוסייה ייחודית זו.

עבודה זו יכולה לתרום רבות להבנתנו את עולמם של אזרחים החיים בינינו, הנמצאים פה בנסיבות מיוחדות, במעמד מיוחד שאין כמותו. הם אינם עולים או מהגרים, הם הגיעו לישראל בשל סכנה מיידית שריחפה על חייהם ואילצה אותם להשאיר מאחור חיים שלמים ולנוס על נפשם, לארץ אויב, מבלי לדעת מה מצפה להם; האם המצב הוא זמני? ואם כן, לכמה זמן? מה יהיו התנאים לחזרה? האם יהיו מעוניינים לחזור בתנאים מסוימים? ואולי לא לחזור כלל? איזה מעמד הם יקבלו בארץ? בקרב היהודים הם ערבים ובקרב הערבים הם משתפי פעולה עם האויב. איך חיים עם חוסר השייכות, חוסר הידיעה, הניתוק מהמשפחה, הניתוק מהמורשת, מן הדת, התרבות והחינוך.

בעבודה מובא סיפורה של ב', אישה שנאלצה בפתאומיות לברוח עם בעלה וילדתה ולהשאיר מאחוריה חיים שלמים, וכן סיפורה של ח', בת למשפחה אחרת, תלמידת כיתה ו', שנולדה בלבנון אך רוב חייה נמצאת בישראל. ישנם קווי דמיון רבים בין התחושות המלוות את ח' התלמידה ביחס לשייכותה ולזהותה לבין התחושות המלוות את ב', שחוותה את המעבר הפתאומי במלוא עוצמתו ומתוך תפקיד אחר.

עם יציאת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000, בא לסיומו שיתוף פעולה צבאי שנמשך 25 שנים בין צה"ל וצד"ל (זולפן, 2001). אנשי צד"ל, שלחמו כתף אל כתף עם חיילי וקציני צה"ל כנגד הטרור הלבנוני, לא קיבלו כל התראה על הנסיגה, גם לא לאחר שזו החלה בפועל. הם נאלצו לברוח במהירות על מנת להגן על חייהם ועל חיי משפחותיהם מפני גורמים המחשיבים אותם כבוגדים בעם הלבנוני (כץ, 2001). הגירתם הכפויה של אנשי צבא דרום לבנון לישראל, הביאה משפחות רבות להתמודד עם מציאות חדשה בארץ זרה, הנמצאת בקונפליקט עם ארץ המקור.

קריאת המאמר במלואו