"נקניק באורך של הליקופטר וגבינת קממבר" קריאה ביקורתית בצילום אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים – ענת מסד

מנחה: פרופ' נעימה ברזל

נושא העבודה: תפקידם של ייצוגים תרבותיים שונים בפרשנות ההיסטוריוגראפית של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור – "מוטב שישכחו".

נכתב במסגרת לימודי תואר שני בתכנית להוראה רב-תחומית.

"אחרי המלחמה מיסגר הזיכרון את כל מה שעשינו, את כל מה שקרה ברגעים השאננים שלפני, בערב ובבוקר שבו כבר היה ידוע שהעולם השתנה לתמיד, ורק אנחנו לא ידענו" (אמיר גוטפרוינד, 2008).

הרודוטוס 'אבי ההיסטוריה', מנמק בפתח ספרו את חקירותיו "למען לא יישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים, אלה שעשו היוונים ואלה של הברברים" (וינריב, 2004: 24). במילים אלה מאשש וינריב, כי מאז ומעולם ראתה ההיסטוריה בזיכרון "אב-דמות או דמות-אב" (שם). בתהייה אודות הזיכרון שואל אבישי מרגלית מהם אותם אירועים היסטוריים שמן ההכרח לשמר בזיכרון ועל מי מוטלת חובת הזכירה (מרגלית, 1999: 76). כך, המושג זיכרון לדבריו, הוראתו הראשונית היא בהתייחסות ליחידים. מכאן, שהזיכרון האישי – כמו ידע אישי – הינו בבחינת הישג, אלא, שזהו זיכרון 'בלתי-רצוני'. גם אם מתקבלת הטענה כי אין לנו שליטה על הזיכרון והשכחה וכי איננו יכולים להיות אחראים מוסרית לכך שזכרנו או שכחנו, הדברים שונים כאשר מדובר בזיכרון משותף.

השאלה היא אם כן, כיצד לעסוק בזיכרונות כואבים מן העבר ואיך לשתף בהם קהילות של זיכרון. קהילה של זיכרון מבוססת לא רק על מערכת היחסים 'הסמיכה' שבין החיים לבין עצמם, אלא גם עם זו של המתים. זוהי קהילה העוסקת בחיים ובמוות, שבה מתקיים אלמנט של "הנצחה על-סף-החייאה": זוהי קהילה העוסקת בהישרדות באמצעות הזיכרון (שם: 84). מרגלית מאתר את הזיכרון המשותף המודרני ככזה הממוקם בין שני קטבים: היסטוריה ומיתוס, שני קטבים המגלמים את הניגוד בין ראיית העולם כמקום מכושף (מיתוס), לבין ראיית העולם כמקום לא-מכושף (מדע ההיסטוריה).

קריאת המאמר במלואו