על ספרו של ד"ר משה יצחקי "זמן טרופות" דואט – דורית פלג

מחברי הספר הזה בחרו לדייק כבר בכותרתו את הסוגה האמנותית שאליה הוא שייך: דואט. ולא בכדי. דואט – יצירה מוסיקלית לשני כלים, שיר ששרים אותו שניים; זה קורא מנהמת לבו וזה עונה, כל אחד מן השניים מביא את אמירתו שלו ומעורר מענה שיפיק מענה בתורו: לא במקרה רבים מהדואטים המושרים הם דואטים של אוהבים. לא נתפלא, אם כן, לגלות שגם הספר הזה הוא מיסודו סיפור אהבה: של שירה לציור, של ציור לשירה. זהו סיפור האהבה המרכזי, המוצהר, המתקיים בשירים שהולידו הציורים ובציורים שעוררו השירים. אך לא רק סיפור האהבה הזה מתקיים כאן.

מאחר שאני באה מִמַמְלכתן של מילים, אייחד את הדברים הבאים להן – כלומר, לצד של קובץ השירים בדואט שלפנינו. השירים הללו, כך אני טוענת, הם שירי אהבה במובן שהוא רחב יותר מזה שנזכר מעלה; וסיפור האהבה הרחב יותר שהם שייכים אליו מאפיין את מכלול שירתו של משה יצחקי. האהבה עלולה להיות נכזבת; לעתים היא פצועה, לעתים חוגגת, עולה על גדותיה; לא מעט ניכר בה חודה של אירוניה עצמית, ואירוניה המופנית אל מושאה. אך תמיד היא שם; במהלך הדברים הבאים אנסה להבהיר מה טיבה של האהבה הזאת שאני מדברת עליה, ומי או מה הוא מושאה.

קריאת המאמר במלואו