'מפות נופיות' ושאלת הטריטוריה: דיון ביצירותיהם של אמנים עכשוויים יהודים ופלסטינים בישראל – ד"ר יעל גילעת

ציורי נוף מחד ומפות מאידך הם שני סוגי ייצוג שונים של המרחב ושניהם  מבטאים  מהלך של מירחוב הטריטוריה, קביעת ממדי השליטה, העצמה וסמכות על המרחב. מירחוב הטריטוריה הוא פועל יוצא של הבניית הנוף הפיזי, של קביעת צביונו אשר מממש אותו כמקום סימבולי. בעוד הטריטוריאליזציה של המרחב היא קביעת ריבונות על  השטחים וקשורה בהסדרים מדיניים,  ציורי נוף הם פן אחד  של תהליך רב שנים ביחסי אדם, חברה, טבע, יחסים המצטיינים בניצול, דיכוי  וניכוס. באמנות ישראל, משנות ה-60  של המאה ה-20 וביתר שאת בעשורים האחרונים, שאלות של זהות וטריטוריה זכו לייצוג מורכב חוצה מערכות סמנטיות באמצעות ייצוגי המפות וסימני גבול בעבודות שנעשו בתחומים שונים. "המפות הנופיות"  מסמנות תחום ביניים, ז'אנר היברידי בין מפה וציור נוף. הן נותנות  ויזואליזציה לקונפליקט בין  זהויות לאומיות ותרבויות חצויות, שמסרבות להתאים עצמן למרחבים מדומיינים של המפות הפוליטיות. ניתן לראות במפות הנופיות ז'אנר בו נפגשים התיאוריה, הביקורת והיצירה.

בהיסטוריה המקומית של ייצוגי הנוף והטריטוריה,  המפות הנופיות  היו לביטוי של קונפליקט בין שתי אפיסטמות ובו בזמן  ייצוג של הקונפליקט הטריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים. נמצא שבאופן  עוקב  למדי להתפתחותו של מוטיב הנוף באמנות הציונית, גם באמנות הפלסטינית הנוף כמוטיב משמש בתפקיד מרכזי בהבניית זהות לאומית. הופעת המפות הנופיות בשנים האחרונות הפכה לתופעה נרחבת ומובחנת מציורי הנוף הן בשדה האמנות בישראל והן באמנות פלסטינית. מאמר זה יתמקד ביצירותיהם של אמנים יהודים ופלסטינים היוצרים ומציגים בישראל וינסה באמצעות בחינתן של מפות נופיות להתבונן בשינויים שחלו בשנים האחרונות בשאלת המקום בשדה האמנות בישראל, שדה המנהל שיח נוקב בשאלות נוף וטריטוריה מאז היווסדו בראשית המאה ה-20. 

מילות מפתח: ייצוג; טריטוריה; נוף; מיפוי; זהות לאומית

קריאת המאמר במלואו