על ספרו של מיכאל (מייקל) עופר: "האב, הבן ורוח החופש" – פרופ' נעימה ברזל

ספרו של מייקל עופר, האב, הבן ורוח החופש, הוא מסע לפתרון חידת אביו שגדל אותו מרחוק ובריחוק. מייקל, הילד שהורחק מהבית בגיל 10 לקיבוץ בית אלפא משום שלפי ההנמקה שנמסרה לו, לא יכול היה להשתלב בבית ספר רגיל בירושלים, מנסה בגיל 70 עם צאתו לגימלאות, לגלות מחדש את אביו ולפצח את תעלומת נטישתו שלו על ידי הוריו. לנגד עינינו כקוראים, מתרחש עם קריאת הספר תהליך של גילוי בכל רובדי משמעותה של מילה זו.

הספר נע בין שלושה מישורי זמן: הראשון והשני, תקופת חיי המשפחה בגרמניה ושנות ילדותו בארץ, ותקופת כתיבת הספר, מובחנים בטווחי האירועים וההתרחשויות,  גם אם אינם מתוארים באופן לינארי. לצדן מובאים תיאורי התקופה השלישית המצויה בין הזמנים והמופעלת בהבזקים אל עבר קרוב או רחוק, כאשר אלו באים לאשש או לשלול את תהליך הגילוי וממצאיו. אפשר גם לחלק אחרת את הזמנים של הסיפור: ישנו זמן הכתיבה שהוא מיוחד בתיאור פרטי ההיערכות האישית לקראת הכתיבה: יצירת הבמה והתנאים שיאפשרו אותה, במעין טקס של חניכה כל פעם מחדש (וזאת כאשר ההזדקקות לכתיבה נוכחת כל הזמן). וישנו גם זמן סינכרוני, כזה המבקש להשוות ולבאר את שני סיפורי החיים, זה של האב וזה של הבן, מתוך מבחן משמעויותיהם. התנועה הזו בין שתי פרשות החיים (ולעתים אף שלוש פרשות חיים…), מנסה לייצר מעין השוואה ביניהן, כמו למשל מספר מייקל, שב-1948  הזיזו הוריו  "את הארון הגדול לעבר הקיר על מנת להישמר מפני רסיסי הפגזים הירדניים. שישים שנה חלפו, והנה יהודית (אשתו של מייקל, נעימה ברזל) מזיזה את הספה כדי להישמר מרסיסי טילים מלבנון". אביו כתב בבואו לתור את הארץ בשנות השלושים "שהקונפליקט יימשך הרבה שנים. אבא צדק, אבל אנחנו ממשיכים לחיות, וזה הזמן לצאת עם כל המשפחה לטוסקנה. את אהבת הבילויים באתרי נופש ובמלונות ירשתי מאמא [...]". (עמ' 196)

קריאת המאמר במלואו