מתחסדים וצדקנים, נמאסתם: ישראלית שפה יפה!

"I suppose the process of acceptance will pass through the usual four stages: 1. This is worthless nonsense. 2. This is an interesting, but perverse, point of view. 3. This is true, but quite unimportant. 4. I always said so." (Haldane 1963: 464)

בביקורתה (כתב עת אורנים 2009) על רב המכר ישראלית שפה יפה (עם עובד, 2008), טוענת פרופ' אורה (רודריג) שורצולד שלפי "עקרון החפיפה", שאני מציע בספר, "אם מרכיב בישראלית קיים הן ביידיש והן בשפה אחרת, יש להניח – אלא אם כן הוכח אחרת – כי הוא יובא מן היידיש". שורצולד מתבלבלת בין עקרון החפיפה לעקרון הקדימות, שהספר ישראלית שפה יפהדוחה על הסף. כל מי שיקרא את הספר באמת יבחין בנקל שעקרון החפיפה (או "החפייה", כפי שהאקדמיה ללשון העברית הייתה אומרת ( , שונה לחלוטין מכפי ששורצולד מציגה אותו. לפי עקרון החפיפה, שנמצא בלב-ליבו של המודל ההיברידי ללידתה של הישראלית, "ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר להישמר בשפת המטרה" (עמ' 51). שכלולים ושקלולים עתידיים של עיקרון זה ייראו למשל כמשפט הבא: "לפחות 80% מהמאפיינים הלשוניים שחדרו אל הישראלית המתהווה הם אלו שהיו קיימים ב-60% (משוקללים) מהשפות התורמות שיצרו את הישראלית".

לדוגמה, קשה מאוד לקבוע אם הביטויים הבאים חדרו מיידיש גרידא, שכן הם מופיעים באופן מקביל בשפות נוספות שגם הן תרמו להתהוות העברית הישראלית: "סנונית ראשונה" (די ערשטע שוועלבעלע), "לא כל הנוצץ זהב" (ניט אלץ וואס גלאנצט איז גאלד), "היכה בברזל בעודו חם" (שמיד דאס אייזן כל-זמן ס'איז הייס), "יום הולדת" (געבוירן-טאג), "מפחד מהצל של עצמו" (שרעקן זיך פארן איגענעם שאטן). לפי עקרון החפיפה, קשה לקבוע אם דובר פולנית שעלה ארצה בשנות ה-30 של המאה ה-20 אמר "מה נשמע?" בעקבות "וואס הערט זיך?" היידי ולא בעקבות הביטוי הפולני המקביל "צו סויחאץ'" שמשמעותו זהה. האם ננסי ברנדס או סרג'יו קונסטנצה אומרים "מה נשמע?" בעקבות הביטוי הרומני "צ'ה סה אאודה" והאם אין דוברי רוסית שמושפעים מ"שטו סלישנה"?

מבלי להבין את עקרון החפיפה ואת חשיבותו, לא ניתן לתפוש את מהפכניותו של המודל ההיברידי המוצע בספר ישראלית שפה יפה. הישראלית היפהפיה איננה רק לשון מרובדת אלא גם מרובת מקורות. בלי בושה: ישראלי, דבר ישראלית.

 

הערתה של ד"ר יעל פויס, עורכת כתב העת: המערכת נענתה לבקשתו של פרופ' גלעד צוקרמן להגיב תגובה מוגבלת בהיקפה לסקירתה הביקורתית של פרופ' אורה שורצולד על ספרו. הסקירה פורסמה כאן בגיליון מס' 2 (2009).