'בשבח החשכה': בצבת האימון לאמנות- חובב רשלבך

באמצעות הכותרת 'בשבח החשכה', המלוּוָה בתמונת 'משל העיוורים' של ברויגל – מבטאים האמנים גלעד אופיר ודוד גינתון את תמצית עמדתם ביחס לתהליך הנחיית סטודנטים לאמנות לקראת תערוכת-גמר ב"בצלאל". לטענתם, תחביר זה מייצג גישת לימוד המנוגדת ל"פוליטיקה הפדגוגית של הבהירות", במילים אחרות, ביסודו, מעודד האימון לאמנות חריגה מסדר הביטוי התואם את התביעה האקדמית לנהירות. במאמר אני בוחן את היחס המורכב שנוצר בתחביר שלעיל. זהו יחס מעניין משום ששלושת גורמיו מתמקמים בתווך החמקמק שבין המילים לדימוי, כמו גם בתווך שבין גישות הוראה שונות. מערכת היחסים מעלה את השאלות: האם ביצירת הניגוד בין כוונת האמנים לאופן הצגת הדברים יש רמז לאופן הבנה אחר, אם כן, מהו? האם העמימות החידתית מכוונת מעבר ליצירת סקרנות, אם כן, לְמה? אני מבקש לפרום את מורכבות היחס הנדון ולשקול את מידת התועלת שבו. אני עושה זאת, בין היתר, בעזרת הניתוח הפילוסופי והפסיכואנליטי של סלבוי ז'יז'ק המהפֵך את תפיסת מרקס באשר לאידיאולוגיה כתודעה מעמדית כוזבת; כאשליה שקרית – או, כפי שאפשר לומר במקרה דנן: מהפֵך את תפיסת 'הידיעה הבהירה כשקר' – לתפיסת 'האשליה (בהתייחסות לאידיאולוגיה) כערך מכונן', או לתפיסת 'אי-הידיעה כערך חיובי'.

קריאת המאמר במלואו