אי-ודאות או על הניסים ועל הנפלאות בימים ההם ובזמן הזה – ד"ר אבנר כהן

אריק הובסבאום, מחשובי ההיסטוריונים בדורנו, סבור כי בסיומה של המאה ה-20 אנו מוצאים את עצמנו בעולם "שבו העבר, כולל העבר שבהווה, אבד את תפקידו, שבו המפות והלוחות הישנים שהנחו את בני האדם ביחד ולחוד, במשעולי חייהם, חדלים לייצג את הנוף שבו אנו נעים, או את הים שבו אנו שטים. עולם שבו איננו יודעים לאן יוביל אותנו המסע, או אפילו לאן מוטב שיוביל אותנו" (הובסבאום, 1999: 26). בסיכום זה של המאה שחלפה, מבטא הובסבאום תפיסה שרכשה לה מעמד דומיננטי בספרות של הדורות האחרונים, ולפיה, יש לאפיין את העידן האקטואלי כעידן של אי-ודאות, לא רק משום שזוהי ההוויה האובייקטיבית שלו, אלא גם משום שזוהי התודעה העצמית שלו. גם אם תפיסה זו אינה זוכה להסכמה כללית, היא ראויה לדיון ולו רק בשל המקום החשוב שהיא תופסת בשיח המתפתח בעולם המערבי משלהי המאה שחלפה. מכל מקום, המלומדים המטפלים בבעיה של אי-הוודאות, עסוקים בדרך כלל, באיתור סיבותיה ומקורותיה, ובתיאור הקשיים שהיא מערימה על הציבור הנאלץ להתמודד איתה. האופטימיים מביניהם מספקים עצות כאלה ואחרות, כיצד להיחלץ ממנה, הפסימיים מסבירים מדוע כבר אין מוצא ממנה. מכיוון ששתי העמדות מתייחסות לעתיד, הרי שמטבע הדברים העדפתה של האחת על פני האחרת אינה יכולה להתבסס על שיקולי דעת, ובעיקרה היא משקפת את משאלות הלב. עם זאת, לדעתי, ביסוד המחלוקת בין שתי הגישות עומדת דווקא הסכמה. שתיהן שותפות להנחה שאי-הוודאות היא תופעה חדשה (מודרנית או פוסט-מודרנית) המציבה בפני הקיום האנושי סכנות שאין להן תקדים. לפיכך הן רואות לעצמן חובה לברר אם אכן ניתן עדיין לסלק את הבעיה (של אי-הוודאות), וכמעט ואינן מטפלות בשאלה כיצד יכולה התודעה הפרטית לעכל אותה, ולתפקד (זמנית לפחות) בתנאים שלה. אבל לי נראה, שרק על שאלה זו אפשר לענות באמצעות ניתוח הנתונים ובלי להזדקק לכישורים השמורים לנביאים.

כפי שכבר נרמז, אנסה להציג בחיבור זה גישה אלטרנטיבית שאינה קושרת את אי-הוודאות לשלב היסטורי ספציפי אלא לדפוס פעילות כללי של המין האנושי, כלומר אל הפעילות התכליתית. מצד אחד, אין בטענה זו כדי לבטל את אופייה המיוחד, או למתן את איומיה של אי-הוודאות, כפי שהיא מופיעה בהווה. מצד שני, היא מבהירה שמשמעותה של אי-הוודאות לגבי חברה (פוסט) תעשייתית ו(פוסט-) מודרנית מתבהרת רק על ידי השוואתה עם אי-הוודאות בחברות מסורתיות, טרום-תעשייתיות וכו'. אולם מהשוואה זו יוצא גם שאי-הוודאות אינה עומדת בניגוד להישרדותן או להתפתחותן של ציוויליזציות, אלא להפך, ההתמודדות איתה מעצבת אותן ואת המוסדות התרבותיים שלהן. לפיכך, במקום לשאול כיצד נקלענו לפתע לסיטואציה של אי-ודאות, יש לברר מדוע לא הבחנו גם קודם בנוכחותה, ומדוע מעוררת חשיפתה תחושות של אי-נוחות, מבוכה ואפילו אכזבה עמוקה (כפי שעולה למשל מדבריו של הובסבאום).

קריאת המאמר במלואו