קול קורא

קול קורא לגיליון מספר 16 של כתב העת דברים המוקדש לנושא "שבר ותמורה" 

כותבות וכותבים יקרים,

מה נאמר? הינה אחרי גיליון 15 שעוסק ב"אי-ודאות", אנו מעמידים אתכם בפני "שבר ותמורה". האם רצף זה משקף את רוח הזמן? או שמא את הלך הרוח של חברי מערכת דברים שבחרו בכותרת זו?

אם המונח "משבר" מעיד על קרע בין קבוצות, בין ציפיות למציאות, בין בני זוג וכן הלאה, ההנחה היא שבדרך כלל יש לו מרפא ותקנה. שבר, לעומת זאת, כשמו כן הוא – דבר מה ממשי, נוכח, נראה לעין, שניתן לסמן די בבירור את תוצאותיו במציאות ואשר קיים חשש סביר שכבר לא ניתן לאחותו. לעיתים אנו מכים על חטא, הרי "הכתובת הייתה על הקיר". כיצד לא נזעקנו אל מול הסדקים ש נ בעו לכל אורכו? האם התעלמנו במכוון? באופן מודרך ומניפולטיבי? או שמא היה זה תהליך של הכחשה, בשל נוחות וגם בשל פחד מפני הנדרש עקב זיהויו? דומה שכאשר כבר מבחינים בו, הוא מציף את התודעה, מתנחל בהוויה החברתית והכלכלית, מחדד את הפערים, מקצין את דימויי האסון המתרחש ונוטע את שברי לוחותיו בשדה הרגשי והפוליטי. דומה שבדיון על סיבותיו ותוצאותיו של שבר אנו עוסקים, הלכה ולמעשה, בעצמנו ובעתידנו.

האם האירועים האלימים בין יהודים לערבים, כולם אזרחי ישראל, היו בבחינת "הגיעו מים עד נפש"? תוצאה של הזנחה והסתה? או תולדה של איום מדומה או ממשי שהפך לגורם מאחד ומניע בכל אחת מהקהילות? מתברר שהאחריות להידרדרות לכדי שבר מתחילה קרוב לבית. היא נעוצה בסוג של נוסטלגיה ממכרת, בעבר רדוף פחדים, וגם בהווה שנדמה כחסר ישע.

המחקר הגיאולוגי של השבר הסורי-אפריקאי מלמד אותנו שהעתיד להתרחש כבר ידוע. רעידת אדמה הרסנית צפויה באזורנו, היושב על עורקו המרכזי של השבר. והינה, למרות שכל המדדים הוצגו והוסברו, ההתעלמות וכן ההזנחה נמשכות.

בחברה החרדית יש משפחות שעבורן "יציאה בשאלה" של בן או של בת, יוצרת נתק של ממש ולעיתים אף שבר שאינו ניתן לאיחוי. לעיתים קשרים אישיים מתמוטטים ונשברים, ויש שאנו תוהים כיצד מתנהלים ילדים שעולמם נופץ עקב אובדן, הזנחה פושעת ומיני "מרעין בישין" אחרים. נשאל אפוא, מה הם המצבים הניתנים בכל זאת לשיקום, מתי לא נכון ואף לא ראוי לאבד תקווה?

המונח "תמורה", המוצע כמענה אפשרי )לא בכל מצב( לשבר, תר אחרי הבנה עמוקה של הסיטואציה, רגישות ואכפתיות כלפי מי שנפגעו ומוכנות לוויתור. מהלך של תמורה מצריך ידע ואמונה שפעולת שינוי ושיקום – שנדמית כבלתי אפשרית – ניתן לייסד גם בחברות מסוכסכות וגם נוכח אינטרסים כלכליים ציניים ומניפולטיביים. בניית תמורה מצריכה סבלנות ואורך נשימה של הרץ למרחקים ארוכים, אך גם יכולת להציע ולממש פתרונות מחלצים, כמו גם יצירת קואליציות שנדמות כבלתי אפשריות.

בזמנו עסקתי במחקר על אודות חסידי אומות עולם, וניסיתי לאפיין את הטיפולוגיה של המעשה הטוב במציאות של שבר טוטאלי. לא אתיימר במנשר זה לסמן את המכלול. אך ישנה תכונה אחת – נדיבות – שנוכחותה אצל המציל אפשרה את היענותו לבקשת הנרדף. לולא הופעתה, לא היה מעשה ההצלה מתרחש במציאות של אי-ודאות וסיכון אישי קיצוני. התברר גם שברוב המכריע של המקרים שבדקתי, חשובה הייתה לא פחות מעורבותם במעשה הצלה אחד, של כמה אנשים בדרגות שונות של פעילות, על פני רצף שבקצהו האחד בלטה מחויבות רגשית וקוגניטיבית ובשני, עמדה של הימנעות מהסגרה או סיוע מזערי של מי )שכביכול( "אינו יודע וגם אינו רוצה לדעת". בכל אחד מהמצבים הללו הייתה זו בחירה מודעת, הבנויה על היררכיה חברתית ועל נכונות להיות חלק מקואליציית סתרים שנלחמה בדרכה בשבר המוסרי הנורא.

משבר האקלים הוא תוצאת השבר בין האדם לטבע בשל חמדנות האדם. אנחנו חווים כשל חמור, אך לא בלתי צפוי, שנוכח בחיי בני האדם כולם. גם כאן האחריות מתחילה קרוב לבית. במאבק נואש זה האנושות אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד. נוצר מצב של חוסר ברירה המחייב תמורה. ההיסטוריה ידעה מצבים כאלו. הינה שלוש דוגמאות:

ישנן מספר גרסאות על מעשהו של יוחנן בן זכאי, שבשנת 68 לספירה ביקש מהרומאים לצאת מירושלים הנצורה ולקבל את "יבנה וחכמיה". לית מאן דפליג שבעזיבתו את ירושלים הוא יצר תמורה רוחנית ארגונית – שאפשרה את המשך קיומו של העם היהודי; בעוד הוורמאכט שועט במלוא כוחו לתוככי ברית המועצות, חתמו צ'רצ'יל ורוזוולט על "האמנה האטלנטית", שיסודה באמון מלא בניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, והתוו בכך את עקרונות ההתנהלות של האנושות לאחר הניצחון; וגם, בשל החורבן הנורא שהותירה מלחמת העולם השנייה, יצרה ההכרעה בדבר ייסודה של מדינת הרווחה )גם אם היו בה אינטרסים וטובות הנאה לגורמים מסוימים(, את היציבות הפוליטית והשיקום הכלכלי והחברתי של חברת בני האדם במדינות שחפצו בהסדר זה.

כיום, נוכח השלמה שקיימת בחוגים מסוימים עם היותו של משבר האקלים שבר ללא נקודת עצירה, יש הבונים את העתיד על טכנולוגיה להעברת אוכלוסיות לכוכבים אחרים. תפיסת התמורה מציעה להשתחרר מהעמדת הפנים שבה חיינו כלואים לעד ב"תפוס ככל יכולתך". יש לדעת שההתמודדות עם משבר האקלים דורשת מיחידים ומהנהגות עמדה אקטיבית של ויתור – ויתור על הרגלים, על אורח חיים, על נכסים ועל שליטה. זו עמדה הפוכה מהנורמה שנוצרה מימי המהפכה התעשייתית ועד ניצחון הניאו-ליברליזם. החירות המדומה, שיוצר הסלוגן "מגיע לך לרכוש אצלנו", מדגימה זאת. "בשורת השמיים הפתוחים" יצרה את אשליית השוויון כמצוי בהישג יד.

מעשה של תמורה דורש חשיבה חדשנית, כזו המייצרת פעולות שלמרות מורכבותן, בכוחן להסיג את השבר ממחוזות הייאוש והחרדה לעבר הסיכוי שביסוד האחווה – סיכוי שעניינו שינוי מהותי של הרגלים קיימים. החשיבה שמוצעת כאן איננה נאיבית. מעשה שיסודו בתמורה אינו מתייחס רק לשבר בסדר הגודל של משבר האקלים, תוצאת ההתנכרות לטבע ושעבודו החמדני בידי האדם, אלא גם לבקיעים שנוצרו והתרחבו מזה עשרות שנים ומתגלמים במדיניות מכוונת של אפליה או התעלמות ממנה, בהתרחבות של פערים סוציו-אקונומיים ובהתעצמות של קבוצות עתירות ממון והשפעה שהפכו לקובעות מדיניות כלכלית וחברתית )וכמובן בתופעות נוספות שלא הוזכרו כאן(. ספרות המאה העשרים הקדימה לראות את הצפוי והזהירה מפניו. מדענים, אנשי חינוך, חברה ורוח התריעו והזהירו, עד אשר משבר האקלים הראה אותותיו בפנינו. כל מי שחרד לדור שגדל מול עינינו, יודע שוויתור שיסודו באחווה הוא הכרח קיומי שאין לדחותו.

הנכם מוזמנות ומוזמנים להציג חשיבה, מחקר ומעשה במגוון המשמעויות של "שבר ותמורה".

מועד אחרון לשליחת מאמרים ל"שבר ותמורה" הוא 31.01.2023

 את כללי כתיבת המאמרים תוכלו למצוא ב- http://app.oranim.ac.il/dvarim

בברכה ובתודה
פרופ' נעימה ברזל
דברים – עורכת מדעית