קול קורא

קול קורא לגיליון מספר 12 של כתב העת דברים המוקדש לנושא "כבוד"

"למי, למי יש יותר כבוד?"

למונח "כבוד" הקשרים תרבותיים רבים ושימושים לשוניים מגוונים. מקורו של המונח הוא בלטינית – ,Dignitas והוא הוגדר בתקופה הרומית כשייך ראשית לכל לשליט ולמערכת הכיבודים והטקסים להם הוא זכאי. בתפיסה היהודית-מקראית ובדברי חז"ל, הכבוד שייך לאדם משום שהוא נברא בצלם אלוהים.  האמרות "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ' י"א) ו"המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק בעולם הבא (מסכת אבות ג' י"ד) הן אמרות מתחום השכר והעונש. וגם "רצונו של אדם כבודו" ו"המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (מלכים ב', ב' 6) ולא פחות מכך "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים" (מסכת אבות, ד' י"ב), הן אמרות המחברות את כבוד האדם לממד האוניברסלי. ועוד כהנה וכהנה.

התפיסה של "כבוד האדם" התפתחה בתיאולוגיה הנוצרית בימי הביניים. ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463) היה זה ששילב בין הממד האוניברסלי לפרקטיקה האנושית שעקרונותיה נוסחו במגילת "זכויות אדם" (המהפכה הצרפתית 1789; הצהרת העצמאות האמריקאית 1776). אך רק לקראת פרסומה של "הצהרת זכויות האדם" מטעם האו"ם שחיבר רנה קסן בשנת 1948, נוסח עקרון "כבוד האדם" באופן נפרד ומודגש. אין ספק שהשיח בעניין "זכויות האדם" ו"כבוד האדם" קשור ומושפע מזוועות הנאציזם במלחמת העולם השנייה בה נרמסו זכויות אלה באופן משפיל והרסני.

האם התפיסות בדבר "כבוד האדם" בתרבויות המזרח כגון, ההינדואיזם והבודהיזם, דומות או שונות מאלה המערביות? מה מייחד תרבויות אלו בהקשר זה בעברן ובתקופה המודרנית ומה ייחודן של  הפרקטיקות הכרוכות בכך? אין ספק גם שהאמונות הדתיות השונות הִבנו ייצוגי תרבות שסימנו לבני האדם כיצד עליהם לכבד את דבר אלוהים ולקבל את שיפוטו, בעוד השותפות הטקסית–מנהגית מנכיחה את ביטויי הנאמנות של האדם לבוראו. הדתות המונותיאיסטיות שדרשו מהמאמין להצהיר בתפילותיו על כבודו הנוכח של בורא עולם, מתחרות ביניהן על בלעדיות מעמדה ועליונותה של אמונתן מול נחיתותן של האחרות.

בישראל מתחולל מאבק איתנים בין הרשות המבצעת לשופטת, שניתן גם להסבירו כמאבק על זכויות האזרח ובמיוחד על לגיטימיות הפרשנות המשפטית הרחבה שניתנה ע"י בג"ץ לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. וויכוח זה אחוז באושיות המשטר והחברה בישראל כמדינה המקיימת שוויון אזרחי והוא מהדהד את טעונה  של חנה ארנדט שעסקה בשאלת הפליטים בין שתי מלחמות עולם, שזכויות אדם מתאפשרות רק למי שמחזיק בזכויות אזרח.   גיליון זה מבקש להיות חלק מהוויכוח ולדון בממד המוסרי, התחוקתי והמשפטי של זכויות האדם  כמו גם בשאלת האזרחות בישראל ובמדינות דמוקרטיות שונות.

תפיסת הכבוד נעה בין ערטילאיות לבין ממשות. יש קרבה מסוימת בין טענתו של הפילוסוף קאנט שמושג הכבוד הינו בסיסי ועומד בפני עצמו ואינו מועיל בחשיבה המוסרית המעשית, לבין טענתו של ג'יימס מונרו (1877-1825, נשיא ארצות הברית וגם מדען), ש"הכבוד הלאומי הוא הערך הלאומי הגבוה ביותר". הקרבה היא באקסיומטיות של הטענה, כאשר נקודת המוצא בשתי ההגדרות מחייבת את בני האנוש כמו גם יושר, צדק וכיוצ"ב. הנה כבר המקרא מסביר שאשת הכהן פנחס קראה לבנה 'אי-כבוד': "וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁה" (שמואל א' ד' כ"א), משום שארון אלוהים נלקח על-ידי הפלישתים. אלא שדברי ימי האנושות מראים בעליל שערטילאיות זו היא ממשית ביותר. יחידים ולאומים לחמו ונלחמים עד מוות על מה שמזוהה כפגיעה בכבודם הלאומי, לא פחות מאשר על הישרדותם. הגם שמטען רגשי עמוק נמצא בתשתית מופע אנושי זה כמניע למלחמה שמחזק את תעצומות הרגש והריגוש הקבוצתי (ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, 1983), אין תֵּמה אפוא שמושג הפטריוטיות כרוך ומלופף עד בלתי הכר בתפיסת הכבוד הלאומי.

המאה העשרים ואחת היא מאה רב-תרבותית מובהקת, בה מואצים במקביל תהליכים גלובליים ומגמות של הסתגרות לאומית כתגובה לגלי ההגירה. בעידן בו התקשורת חושפת כל התרחשות, אך גם ממיינת ומדירה את אלו שהם נעדרי כבוד אפילו מכדי לזכות במידה נאותה של חשיפת הפגיעה בהם, חלים זעזועים בשאלות היסודיות של "זכויות אדם" ו"כבוד האדם". בתוך כך עוברת גם תפיסת הרב-תרבותיות טלטלה כאשר חברות ומדינות נדרשות לנסח לעצמן מחדש את הפרקטיקות של הקודים האתיים- משפטיים באשר לכבוד האדם וזכויות אדם בהתייחס למציאות חברתית משתנה. בית משפט גרמני נדרש לאחרונה לשאלה האם לזכות בעל שהיכה את אשתו משום שהבעל טוען לזכותו לכך בשל דתו המוסלמית. דומה שההגדרות המשפטיות, ואצלנו "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", אין בהם די כדי לאמוד ולהכיל את השינויים המתרחשים בממדים החברתיים, הדתיים, הפסיכולוגיים, הפילוסופיים והתרבותיים הקשורים בהתמודדות זו. הצהרה על "כבוד האדם באסלאם" של אסיפת שרי החוץ של המדינות המוסלמיות בקהיר ב-1990 קבעה שהאסלאם מייחס כבוד רב לאישה לצד חובותיה. האם הגדרה זו כמו מקבילותיה ביהדות האורתודוכסית, אינה באה לטשטש יותר מאשר לקיים בפועל את ערך השוויון בחברה המושתת על זכויות אדם? אי אפשר להערכתי גם להימנע מהפניית המבט לזיקה בין השפלה לבין הערכה עצמית כאשר הערכתנו העצמית מושפעת באופן בלעדי כמעט מההתנהגות של זולתנו כלפינו, בעוד יכולתנו בעידן הנוכחי לשלוט בתהליך זה נעשית מוגבלת יותר ויותר. האם נכון יהיה לתרגם את הממד הפסיכולוגי לקוד חברתי ומשפטי המגדיר את תפיסת הכבוד כ"יחס לא משפיל?"

בטוחני שהצגתי רק מעט מִזְּעֵיר מהמטען העצום שנושאת עימה תפיסה זו אל תוך חיינו והחסרתי את הרוב. רק כדי לסבר את האוזן, אפשר וראוי לדון בהקשרים בין תפיסת הכבוד והפרקטיקות שלה לבין ביטוייה התרבותיים, ההיסטוריים, הספרותיים, החינוכיים, האנתרופולוגיים והמשפטיים; בין כבוד לרדיפת כבוד, חולשה, שררה, כוח ושלטון, גאווה ויוהרה, ביוש והטרדה. וגם לשאול מה בין כבוד ומוניטין, כבוד מסורת וזיכרון, כבוד ופוליטיקה, ואיך מופעל במציאות החברתית החיבור בין כבוד ליצרים, תועלתנות, רציונליות ואי-רציונליות, כמו גם מה מקומו של הכבוד ביחסי אדם וחברה עם סביבה, טבע-צומח-בעלי חיים?… והרשימה החסרה נותרה ארוכה.

נשמח לקבל מכם מאמרים לגיליון מספר 12 של דברים.

מועד אחרון לקבלת מאמרים לגיליון מס' 12 הוא: 30 בינואר 2019, לכתובת dvarim@oranim.ac.il

בברכה
פרופ' נעימה ברזל
עורכת דברים
לידיעתכם, כללי הכתיבה נמצאים באתר דברים